בוקר קשה.
הלילה 61 מחברי כנסת ישראל חברו יחד להצבעה שתיכנס לדפיהם השחורים של ספרי ההיסטוריה.
הבוקר הזה קשה כי העברת התקציב כוללת בתוכה תמריץ לכל אותם אלו במגזר הערבי שהשתתפו או תמכו בפרעות של השנה האחרונה. הוא קשה, כי הוא מעניק יציבות כלכלית לתאגידי ארגונים פוליטיים וחברתיים מהקצה האנטי-ציוני והאנטי-ישראלי ביותר של המפה הציבורית.
הוא קשה כי הוא מכיל בתוכו עשרות אלפי גזירות כלכליות שחלקן אפילו לא מכוונות. סתם תוצרים בלתי נמנעים של אג’נדות סותרות וקואליציה שהחליטה שהתקציב יעבור הרבה לפני שכתבה בו את הסעיף הראשון.
אבל במיוחד הוא קשה, כי בתעלול ההיסטורי הזה, בדחיפה האלימה הזו של החזון הציוני לזרועותיהם של עוכריו ומתעביו, השתתפו אנשים שהסבירו שנים בקולם כי מעשה כזה הוא התאבדות לאומית. אנשים שרבים האמינו להם שלא יתנו לתנועה האיסלאמית ולקרן החדשה לפרוח תחת גפנם.
אבל לא אלמן ישראל. ולא נתייאש.
רבבות על גבי רבבות של ישראלים יצטרפו למחאה ככל שהימים יעברו והממשלה הזו תעמוד על רגליה.
אלפי פעילים חברתיים יעמדו בכל פינה בארץ, בכל אולם, בכל דיון – וימנעו בגופם את השחתת החזון הציוני. איפה שיוכלו, כמה שיוכלו.
בוקר קשה, אך מרימים את הראש ומסתכלים קדימה. אין לנו עוד מדינה, ואין את המותרות של לוותר עליה.
