ירושלים היא הבירה הנצחית של עם ישראל. התנ”ך הוא הקושאן. הארכיאולוגיה מספקת תימוכין. התפילות, הברכות והאיחולים במרוצת הדורות מעידים על הזיקה ועל הערגה. מדינת ישראל – מדינתו של העם היהודי הכריזה על ירושלים כבירתה, ואף עיגנה את מעמדה בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (1980).
לכן בתאריך היסטורי זה, כ”ב בכסלו בו קבעה הכנסת בשנת-1949 (תש”י) כי ירושלים היא בירת ישראל, מעציב לראות את התרופפות הריבונות שלנו בעיר הבירה שלנו. ממשלות זרות מנסות לבחוש בנעשה בבירה, בין אם זה בבנייה, אם זה בסכסוכים משפטיים והשבת נכסי היהודים, הפעלת עמותות עם כסף אירופאי, ירדני, טורקי או אחר כדי לקבוע עובדות בשטח.
אז בזמן שנראה שישראל מבליגה ומעלימה עין מפעילות חתרנית בכסף של ממשלות זרות, נראה כי ישראל עומדת בפני ויתורים כדי לרצות מדינות אחרות. כך למשל, נראה כי הבניה שאושרה בעטרות על ידי הועדה המקומית של עיריית ירושלים תיבלם על ידי הממשלה, כדי לרצות ולענות על לחצים אמריקניים. מדובר באותו ממשל אמריקני שמנסה לקדם פתיחת קונסוליה לפלסטינים בירושלים, במקום ברמאללה – הבירה בפועל של תחומי הרשות הפלסטינית. וזאת עוד לאחר שהממשל הקודם השלים את המהלך האמריקאי של הכרה בפועל בירושלים כבירתה של מדינת ישראל והעברת השגרירות אליה.
לאור הדברים האלה, נראה כי ממשלת ישראל צריכה ריענון והשראה מההיסטוריה של מדינת ישראל. נזכיר את ההחלטה האמיצה של רה”מ דוד בן-גוריון, שלאחר מלחמת העצמאות עומד מול החלטת עצרת האו”ם ב-9 בדצמבר 1949 המאשרת את “בינאום” ירושלים.
בן-גוריון כבר ידע היטב שאין טעם או היגיון בהסתמכות כל כוח בינלאומי בירושלים.
ממשלתו המשיכה בביסוסה של ירושלים כבירת ישראל ובכ”ב בכסלו תש”י ה-13 בדצמבר 1949 הכנסת הכריזה על ירושלים כבירת המדינה והוחלט על העברת הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים.
לקחו 18 שנים נוספות עד שהמשימה לאיחוד ירושלים בריבונות ישראל הושלמה, אולם כ”ב בכסלו תש”י, ה-13 בדצמבר 1949 יירשם בספרי ההיסטוריה כיום שבו ראש ממשלת העם היהודי בארץ ישראל הוכיח שאין ציונות בלי ציון. כדאי שגם הממשלה שלנו תזכור את זה.
