1. “וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה” – לקראת סוף ימיו של יעקב אבינו, בתום 17 שנים בהם שב לחיים מלאים יחד עם כל בני משפחתו, מגיע יוסף עם שני בניו לביקור חולים אצל סבא יעקב. יעקב רואה את הבנים ושואל , בתמיהה, “מי אלה?”. ברור כי אין יעקב מבקש לדעת את זהותם האישית של שני הנערים העומדים לפניו שכן מספר פסוקים קודם לשאלה זו, הוא קובע: אפריים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”. הנכדים, הנמצאים עתה באמצע שנות ה20 לחייהם, ביקרו בוודאי אצל סבא והיו מוכרים לו. אין יעקב מבקש אלא ללמדנו פרק חשוב בחינוך. השאלה “מי אלה?” פירושה: מהי זהותם הדתית, הלאומית ואישיותם של שני הבנים שנולדו וגדלו בבית המלוכה במצרים. תשובת יוסף, אף היא לא מביעה נתון דמוגרפי, אלא גישה אנושית הראויה לכל מחנך ומדריך – “בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה”. כל נער, כל תלמיד, בן או חניך הריהו כחלק מ”בני הם”. מבלי לתלות את ההתייחסות בידיעה ברורה מה יהיה עתידו האישיותית בתום תהליך העיצוב והחינוך, מה יהיו בחירותיו ותודעתו. כל אחד כזה הוא בחזקת “אשר נתן לי אלוקים בזה”. על כך משיב יעקב: “קחם נא אלי ואברכם”. הברכה איננה תלויה בתוצאת התהליך החינוכי, אלא היא חלק ממנו. כל הורה, מורה, מדריך ומחנך ראוי לו ללמוד מגישה זו המתומצתת בשני פסוקים אלה.
2. “ואלוקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב” – לקראת מותו משביע יוסף את אחיו ובני ביתו בפסוקים המסיימים את ספר בראשית. דווקא, המשנה למלך האימפריה המצרית, הרוכב במרכבת הזהב בין ארמונות המלוכה המפוארים, מתוך עמדת כוח ושלטון, חיים מלאי נוחות ורווחה – דווקא הוא מזכיר לנו את העובדה כי זהותו הלאומית דתית של עם ישראל קשורה קשר, בל ינתק, למגורינו בארץ ישראל. פסוק זה נישא בתפילתם של קהילות במשך אלפי שנות גלות ואנו, בדורנו, זכינו להגשמת משאלתם של אבות אבותינו. ההיסטוריה של עם ישראל מלמדת כי הזוהר וחיי הרווחה המצויים לעיתים בארצות הניכר, אינם אלא חזיון תעתועים ומפירים את תודעתנו הלאומית והדתית. ספר בראשית כולו המסתיים בפסוקים אלה, נכתב על מנת להדגיש את זכותו ומחוייבותו של עם ישראל לארץ ישראל.סיפור הבריאה, תיבת נוח, העקידה, סיפור הברכה והבכורה וכל הכתוב בבראשית, נועד להדגיש ענין זה, והדבר מפורש בפירושו של רש”י לפסוק הראשון לתורה, בשם ר’ יצחק הדרשן. גם כיום עלינו להכיר בזכות העצומה שנפלה בחלקנו ולהבין את מחויבותנו מתוך זכות זו של ישיבה בארץ ישראל.
