“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת “וארא”.
1. “וידבר ה’ אל משה ואל אהרון, ויצום אל בני ישראל, ואל פרעה מלך מצרים – להוציא את בני ישראל מארץ מצרים” – הציווי הניתן למשה ואהרון ופקודת הוצאת עם ישראל מארץ מצריים מכוונת באופן מפורש, בראש ובראשונה, פנימה: “אל בני ישראל”. הבסיס לגאולת העם איננו ברצונו של המלך העריץ לשחרר את עבדיו ולהוציאם לחופשי, הגאולה תלויה ברצונם ובמאמציהם של המשועבדים לצאת לחירות. יציאת מצריים, כזכור, איננה רק שינוי גאופוליטי הקורה במזרח הקדום, אלא, שינוי ערכי ותודעתי שבו עם ישראל פונה מהשעבוד לתרבות החומר ועבודה בשדה אל עבר החירות האמונית המתבטאת בקבלת עול מלכות שמיים. המאמץ להתעלות מתרבות החומר המאפיינת את תרבות הנכר עד ימינו היא המאמץ הנדרש מכל אדם ואליו התכוונו חז”ל באומרם” חייב אדם בכל דור ודור להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. השבת, הציצית, אהבת הגר ואיסור הריבית, ושאר כל המצוות הן ״זכר ליציאת מצרים״, כדי להזכיר לנו בוקר וערב שביכולתנו להיתעלות משעיבוד לחומר והשפעות תרבות הנכר.
2. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ – פסוק זה המופיע לקראת סיום פרשת השבוע, מסביר ומדגיש את היעד של מופתי ה’ במצרים. חז”ל נחלקו כמה מכות היכה ה’ את המצרים, אך המסורת המקובלת היא של עשר מכות במצריים. ברור כי אין מטרת המכות לצור איום או הפחדה או עונש על פרעה ועבדיו. המטרה היא אחרת לגמרי – שינוי תודעתי ואמוני בתוך עם ישראל ובעולם כולו, כדי להכיר בעליונותו ובשילטונו הבלעדי של הקב”ה בכל המציאות כולה. לכך נדרשו “מופתים” המופעלים בסדר עולה ממי היאור כלפי מעלה: הדם פוגע בדגת היאור, הצפרדע העולה מן היאור לקרקע ואחריה הכינים בעפר, וכך עד לליקוי המאורות במכת החושך לגבוה מכך לנשמתם של בכורי מצרים. מגור האלילות שעליו אנו מצווים בעשרת הדברות מדגים סדר זה “אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ”. ביטול האמונה האלילית בכוחות הטבע ובכוחו של האדם הוא הוא מטרת האותות והמופתים שעליהם הכתוב מדבר.
