מסיירת מטכ”ל לסיירת המפכ”ל

 

מדינת ישראל הרשמית מתנהלת מול ערביי ישראל 20 שנה ויותר בכפפות משי, בסגנון מכיל ופייסני גובר והולך. במישור ההצהרתי, לא מכנים אותם אויבים בפוטנציה או בכינוי גייס חמישי, ובדיווחים מביכים נמנעים מלציין שהמעורבים באירוע היו ערבים. שלא לדבר על המישור המעשי, במסגרתו מוענקות לערבים יותר ויותר זכויות, כספיות, משפטיות, חוקיות, נדל”ניות, תרבותיות ותעסוקתיות. יש המכנים זאת אפליה מתקנת ואני מסכים עם מחציתו הראשונה של הכינוי, כי בפועל אפליה לרעת  היהודים מתרחשת עכשיו לעינינו –  אך “מתקנת” אין כאן , מאחר ומעולם לא הופלו הערבים לרעה אם ניקח בחשבון את “תרומתם” למדינת ישראל.

התנהלות כזו של כל גופי מדינת ישראל, ממשלתה, חברי הקואליציה, משטרה, בתי משפט, עיריות, משרד החינוך , הבריאות, האוצר וכו’ – מתבצעת שלא במקרה כי אם בכוונת מכוֵון. וכל זאת מתרחש מול העובדות הנחרצות החוזרות ונשנות, המשקפות את עוֹינוּתם המתפתחת ומעמיקה של ערביי ישראל, מנהיגיהם ודובריהם,  ו’כאשר יתחשבו ויעניקו להם כן תִּרבה העוינות וכן תפרוץ האלימות’ [פרפראזה על הפסוק שמות א,יב  “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”]. ההחרָפה הגואה בקרב ערביי ישראל, היא מילולית הצהרתית ומגוּבה בפעולות טרור, גניבות וכו’ וכו’. ואינני כולל בזאת דרוזים , צ’רקסים וחלק מהעדה הבדואית, ועוד כמה יוצאים מהכלל. את עמדתי הזהירה שטחתי במאמרים שונים בכת”ע ‘מראה’.

 

עכשיו נגיע לנקודה. הצופה בהתפתחות המחזה שבפנינו, חייב לשאול את עצמו שאלה נוקבת: האם מדיניות רכה זו מתבצעת מטעמים מעשיים-פרקטיים, או מתבצעת מסבות מהותיות. לאמור,  האם נבחרינו מכירים  בעוינותם הקשה של ערביי ישראל, אך סבורים שתהיה זו שגיאה להטיח בפניהם את האמת ו’לטפל בהם בלא כפפות’, מאחר ומדיניות כזו עתידה להחמיר את תגובותיהם ולהלהיט עוד יותר את הרחוב הערבי. אך אם אכן זהו הנימוק, הרי משמעו של דבר הוא שמדינת ישראל מורתעת פעם אחר פעם.     או אפשרות שניה; ההנהגה הישראלית סבורה שעיקרו של הציבור הערבי אינו מהווה אויב ערמומי המחכה לשעת כושר, אלא מעריכה שרובו של ציבור זה שרוי בתהליכי הזדהות עם מדינת היהודים, ומשכָּך הדבר תוביל ההתנהלות הסלחנית והמפרגנת כלפיו  להעצמה של רגש ההזדהות, ותחושות הזעם והשנאה כנגד השלטון היהודי תתפוגגנה בהדרגה.

יתכן שעמדותיהם של שרינו וח”כינו חלוקות בנקודה זו, ועל כל פנים לאזרח החושב לא נהירה עמדתם של נבחריו וממשלותיו. דבר אחד ברור, העמימות וההשתקה בסוגיה זו היא בחירה רעה ואנטי רציונאלית, חלופה מסוכנת המשקפת תרדמה בחלונות הגבוהים של ההנהגה  היהודית.

התנהלות סלחנית-נאיבית זו, הנהוגה שנים ארוכות בתגובה לפגיעות ערבים ביהודים [גם בימי נתנייהו], צורבת ושורפת בנשמותיהם של מיליוני יהודים, דוקרת וסודקת את מערכת החיסון הפסיכו-פיסית שלהם, וזועקת למענה!!

 

נפרט מעט.  מדיניותה הרשמית של ממשלת ישראל הבאה לביטוי בהצהרותיה ופעולותיה כאחד, היא טיפול באלימות המילולית והפיזית  של ערבים [משני עברי הקו הירוק] כלפי יהודים, באותן הדרכים והנהלים בהם מטפלים באלימות יהודים כלפי יהודים אחרים – כביכול מדובר בהתנהגות פסולה מצד אזרח פלוני אל אזרח אלמוני, שאותה יש לשפוט בכלים משפטיים ההולמים לקונפליקטים שבין אדם לחברו.  ניכר שבתי המשפט מתעלמים מהאטמוספרה השכיחה בחברה הערבית, מההיסטוריה הקרובה והרחוקה, ומריבוי פעולות הטרור נגד יהודים, ולפיכך הקו הנקוט אצלם הוא; הטוען לקיומו של מניע לאומני בהתקפה של ערבי על יהודי-  נופל נטל ההוכחה עליו. רק במקרים חריגים כאשר קיימות הוכחות מוצקות ביותר, קובע בית המשפט שמדובר במניע לאומני כמניע נוסף או אפילו כמניע יחידאי.

 

אך גם באותם המקרים, “מניע לאומני” מהווה מונח משפטי מכובס המסוֵג את הפוגע, כאזרח במשפחת האזרחים על כל הזכויות המשתמעות מכך. ולפיכך חרף החמרה יחסית בעונש המושת על הפועל מתוך ‘מניע לאומני’, הריהו מוגן ואינו מוגדר כאויב, בוודאי לא כאויב כזמן מלחמה. שכן, כשפוגשים אויב  המסתער עלינו ובפרט במהלך מלחמה, לא מעניין את הסבתא שלנו מה הם מניעיו. ולא הייתי מזלזל בסבתא, היא בחושיה הבריאים הכּירה היטב עם מי יש לנו עסק.

 

לאחרונה חווינו כאומה, רצף אירועי טרור מתוזמנים ומתוזמרים בלוד, ירושלים יפו, רמלה, ועכו וכו’, על ידי ערבים ישראליים ובליווי  מחיאות כפיים מצד החמס, שמשמעותם הערבית האחת הייתה המשך מלחמת העצמאות במטרה להחריב את הבנין הציוני. חרף מבטי הרצח בעיניים וחרף ההצהרות הערביות-אסלאמיות הבהירות, נמצאו בישראל לא מעטים שהסימטריה והשוויוניוּת בלבלו את דעתם, ומפקד המשטרה בכללם, והם רואים בפרעות הברבריות הללו  סכסוך בין שתי עדות בישראל, ולפיכך “על המשטרה לדבוק בתפקידה הרשמי, דהיינו להפריד בין הניצים ולהגן על החלשים”.

 

רבבות נשמות של יהודים גדושות עלבון וזעם מול העיוות הבלתי נסבל, המבוצע בידי ממשלת ישראל. עלבון, לאינטליגנציה היהודית, שכן ‘מדינת כל אזרחיה’ בפי נציגי הערבים היא אמירה זמנית שנועדה לאוזן השמאלית בישראל וכחלק מתורת השלבים הערבית הקלאסית. וזעם, מפני שרשעים יעלוזו, ואין הרתעה, מחיר דירות וירקות עולה, אך מחיר דם יהודי יורד ויורד. אפילו ראש ממשלתנו דהיום, נפתלי בנט שהתנדב בעבר בתנופת רוח לסיירת מטכ”ל, נראה לכאורה מהתבטאויותיו בהווה כאילו הוא נמנה על סיירת מפכ”ל[ המשטרה]. האמנם?

ד״ר יעקב אלטמן עוסק בפסיכותרפיה והגות יהודית. מחבר הספר ׳כשושנה בין החוחים׳ דרכים בהתרת הסבך הפנים-ישראלי 1999

Print Friendly, PDF & Email