“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע
פרשת בא
1. “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה’ מארץ מצרים מבית עבדים”: פסוק זה מחדד באופן מובהק את הערך החינוכי והמסר העיקרי שמבקשת התורה להנחיל בכל תיאור המופתים ביציאת מצרים, ובחינוך בכלל. השאלה, המיוחסת בהגדה של פסח לבן התם, מה זאת? היא הבסיס לכל פעולה חינוכית ולכל הפעולות שנעשות בליל הסדר ובפסח כולו. בפתיחת הפרשה הכתוב אומר: “ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך”, ובהמשך, “והיה כי יאמרו אליכם בניכם”, ועוד. על ההורה, המורה או המחנך ליצור אצל הילד את הסקרנות לראות את הפעולות המתרחשות סביבו ולתהות בשאלה: מה זה? חובתו של המחנך, לא רק לתת מענה לשאלה אלא לעודד תהיות וסקרנות מסוג זה, תוך הבנה, כי לצד הבן התם נמצא גם הבן ש”אינו יודע לשאול” ואליו מכוון הציווי: “את פתח לו”. אין זאת אומרת שאתה תספר לו ללא כל שאלה וחקירה, אלא תיצור אצל הילד את היכולת לשאול ולקבל מענה לפי כוחו. ומסיפור ההגדה ותלמוד התורה ניתן להקיש לכל עשיה חינוכית.
2. “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” – פסוק זה שאף הוא מופיע בפרשתנו, מדגיש את הצד השני של העשייה החינוכית. הוא לא בא להשיב על שאלה או הבעת סקרנות מצד הילד או התלמיד, אלא מדגיש את היוזמה והפעולה האקטיבית של המעשה החינוכי: “והגדת לבנך”. על ההורה, המורה לפעול כדי לקדם את העברת המסר החינוכי מתוך סקרנות וחוויה מתחדשת של הערך שאותו הוא מבקש להעביר. “עשה ה’ לי בצאתי” זוהי החוויה של המחנך. אותה הוא מבקש להעביר לתלמידו או לבנו. הוא חש כאילו הוא יצא ממצרים המחנך מגלה סקרנות ומבקש להגיע לתובנות נוספות ומעמיקות מעבר למסר שאותו הוא מעביר. התורה מלמדתנו, כי רק מתוך חיות של המחנך, התעמקות והתחדשות מתמדת שלו עצמו – רק כך יוכל להעביר את הידע והתובנות החינוכיות באופן שלם לבנו או לתלמידו. המחנך מתבונן ביציאת מצרים ומחפש את המשמעות העמוקה שלה בחייו וחש עצמו כאילו הוא עצמו נגאל משם.
