“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
שבת שירה
1. “ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם” – במהלך היציאה החפוזה של בני ישראל ממצרים, מוצא משה רבינו, מנהיגם של ישראל, את הפנאי לחפש בין קברי המלכים המצריים כדי לקחת את ארונו של יוסף למסע לארץ ישראל. המדרש מספר כי בסוף ימיו פונה משה לקב”ה ואומר: “ריבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב”ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו…” יוסף שמר על זהותו העברית מיום שנמכר לעבד ועד להגיעו לכס המשנה למלך האימפריה המצרית. הוא מכונה “נער עברי” על ידי שר המשקים ואשת פוטיפר, איננו מסתיר את עובדת חטיפתו מארץ העברים, משבץ את זיכרון הארץ בקביעת שמותיהם של בניו ולבסוף מצווה על העלאת עצמותיו לארץ ישראל. לעומתו, אומר המדרש, משה רבינו לא מיחה בפני בנות יתרו שקראהו “איש מצרי” בשעה שברח למדין מאימת מלך מצרים. זאת – למרות שאכן נולד וגדל במצרים. מכאן, שאף אנו נדרשים ללמוד ממדרש זה בתום למעלה משבעים שנה שזכינו לשוב לארצנו ולקיים בה עצמאות יהודית. גם כיום רבים מאיתנו מזהים את עצמם על בסיס ארץ מגורי אבות אבותיהם בגולה. רק מיזוג ותהליך יצירת אחידות בין המנהגים השונים של עדות ישראל, תוך טשטוש מירבי של הבדלי ההנהגה בחיי המעשה הדתי, בהלכה ובתפילה, והתרפקות מועטה על זכרונות מארצות גלותינו, רק אלה – יש בהם לקדם אחדות בין שבטי ישראל, יצירת תודעת זהות ישראלית היסטורית עמוקה, שתעמיק את שורש ההתיישבות של עם ישראל בארצו.
2. “ויגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו” – התורה מספרת, כי מספר ימים לאחר שקורא מלך מצרים למשה ולאהרון ופוקד עליהם: “קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל”, הוא מקבל ידיעה מודיעינית חשובה “כי ברח העם”. דבר זה מוביל למהפך בתודעת פרעה וממשלתו וחרטה על מעשה שחרור העבדים ההמוני. ברור, כי אין כאן נסיון לגחך את מלך האימפריה, ששכח כביכול, את פקודת הגירוש. התורה מדגישה באמצעות פסוק זה עקרון יסודי בהבנת יציאת מצרים. לאורך כל המשא ומתן של משה עם פרעה לא עלתה בקשה לשחרור עבדים מעבודתם, אלא, אישור לצאת ולעבוד את ה’ במדבר. גם בצו הגירוש של פרעה, שהובא לעיל, מוסיף פרעה ואומר: “ולכו עבדו את ה’ כדברכם”. משעה שמבין פרעה כי העם בורח, מתמלא תחושת חופש ופורקן, שמשמעה החלפת עבדות בעבדות, הוא ועבדיו מגיעים למסקנה: “מה זאת עשינו וכו'”. התודעה של עם ישראל בשלב זה מתבטאת בתלונה כלפי משה: “מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים”. רק השלמת המהלך ביציאה למלחמה של מצרים כנגד ישראל וחציית ים סוף, מולידה את האמונה: “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. קבלת החוק והמשפט ומעמד הר סיני יבטאו בהמשך את היציאה השלמה מעבדות לחרות. “שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”.
כתב משה משרקי
לזכר אבא מורי אע”מ ר’ יהודה בר’ שמעון משרקי
נח בי”ז שבט תשס”ד
