חרדה אקספוננציאלית

1. אתה ואת ואני וכל המתבונן בהתנהלות הממשלה, הרופאים, המנהיגים, וכלי  התקשורת, בשנתיים שחלפו,  לא בישראל בלבד אלא בארצות ומדינות רבות, שואל את עצמו – האם המהומה הגדולה ושיבוש סדרי עולם, היו ביסודם  מסקנה רציונאלית על בסיס עיבוד נתונים עובדתיים רפואיים או שהנם במידה רבה תוצאה בלתי רציונאלית מתוך איבוד עשתונות בעקבות התפשטות הקורונה.

 

מאז פסח תש”פ פרסמתי מספר מאמרים בערוץ 7 (ראה ‘דעות’ שם), בהם הצגתי שרשרת ראָיות לכך שאופני הטיפול המדינתיים בקורונה, גובים מחירים גבוהים יותר מאשר הקורונה עצמה. לפיכך הצבעתי על אמצעים חילופיים בהם היה מן הראוי לנקוט. לא טענתי ולו לרגע קט, שלא הועמדנו בפני אתגר רפואי-בריאותי  משמעותי והכול המצאה זדונית, ומעולם לא ערערתי על  חשיבותם המרכזית של החיסונים. אולם לטעמי אז וכן עתה, הטעויות שנעשו בישראל ושאר מדינות, בבחירת דרכי הטיפול במחלת  הקורונה, נגרמו בעיקר על רקע חרדה אקספוננציאלית קולקטיבית, ששטפה שלא במקרה את התרבות המודרנית חסרת השורשים העמוקים.

מאמר זה יתמקד ב   long anxiety   על משקל   long covid, דהיינו תסמיני חרדה מתמשכת  העלולים להמשיך ולהציק לחלק לא שולי מאתנו, חרף עדויות ברורות שיבואו אודות היחלשותו או מותו של וירוס הקורונה במהרה בימינו. בעזרת ניתוח הדברים להלן, אנסה לנטרל את המוקש הפסיכו-חברתי הזה, מוקש מיותר שלטעמִי אחראים כּלי התקשורת במידה לא מעטָה לניפוחו למימדים אגדיים.

 

2. אכן אין להתכחש להופעתו של וירוסcovid 19    כבעל מאפיינים לא מוכרים יחסית. בשל התפשטותו המהירה מחד גיסא עם ידיעתנו הדלה מאידך גיסא, קיים בלבול במערכות הרפואיות הנאלצות ללמוד “תוך כדי תנועה”.  אך טבעי אפוא שדעות שונות ותחזיות סותרות יוצאות מפי ווירולוגים ואפידמיולוגים, והתנהגות שכזו היא מובנת ונסלחת בנסיבות החריגות. ממילא ניתן גם לקבל בסלחנות את דיווחם הרועש של כלי התקשורת ואת מיגוָן הציטוטים הנוגדים זה את זה המושמעים בטלוויזיה.

אבל, ופה האבל הגדול;  עם חלוף החודשים ובראותנו שהסימפטומים תוצרי הקורונה אינם מתפוגגים והם איתנו שנה ושנה וחצי – מכיר כל אדם נבון ובפרט רופאים, וגם כתבים שדרנים ושדרניות, בעובדה שלא מדובר באירוע דרמטי קצר כי אם בוִירוס שהתאזרח בארצנו והפך להיות מרכיב בשגרה. שלפיכך חייבים כללי המשחק להשתנות, ואת זאת נסביר בדברים הבאים.

 

בקיום השגרתי בסתם יום של חול, שרויים כל אישה ואיש בעולם שאין בו וודאות. תאונות דרכים, מחלות ממאירות, אירועים לבביים, וכמה וכמה אסונות קטנים וגדולים שטים להם כעננים שחרחרים בשמי חיינו. ולמרות זאת, בעיניים של אדם בריא בנפשו ובגופו, מצטיירים שמי חייו בצבע תכלת רך ומעודד. הכיצד?   תשובה; אנו מסיטים את מבטינו, מספֵקות ומחששות ושמא ואולי, וממחשבות רעות בכלל, כדי שלא תחשכנה עינינו ונאבד חלילה את טעם החיים.

זו גם הסיבה שמחקרים רפואיים לאלפים, המתבצעים בחריצות בישראל ושאר מדינות, אינם מתפרסמים  בקצף וברצף חדשים לבקרים, רק מידי פעם פה ושם או במדורי מדע ורפואה. מעבּדות המחקר על רעיונותיהן, השערות רופאים ואנשי מדע, תחזיותיהם היום והפרכותיהם למחר, והשקלא וטריא לכאן ולכאן – עולם מחשבה גועש ועשיר זה,  הריהו כאילו שרוי בבטן האדמה,  וטוב שכך. מפני שקרקע יציבה המצמיחה חיים שקטים, שמחים ופוריים, לא הייתה מתגבשת בעולם בו מעבדות המחקר שולחות באורח בלתי פוסק הודעות ואיומים וסטטיסטיקות מרצדות למעלה ולמטה בין אופטימיות לפסימיות – מבטן האדמה היישר לאולפני הטלוויזיה.

3. אולם בשנתיים האחרונות מעת פרצה הקורונה לחיינו, נפרץ גם מעטֶה האדמה, ומעבדות המחקר פרוצות לכל. המומחים והרופאים מספקים מידע שוטף, בראש וראשונה לקברניטי המדינה לצורך קבלת החלטות  חיוניות ומיידיות, אך גם לכלי התקשורת והעיתונים ומרקעי הטלוויזיה והמרשתת, שמשתוקקים לכל שבריר מידע, רסיסי מחקר, ותחזיות ערפיליות.

כל זאת התרחש כתוצאה מתחושות קולקטיביות כאילו נתונים החיים בסכנה נוראה ומיידית. התחושות התפשטו בחלק משמעותי מתושבי תבל, אשר איבדו את השלווה הנורמלית, והנם מלופפים בהרגשה של שעת חירום מתמשכת, המצדיקה ערנות מחודדת לכל פיסת מידע.

לאחר כחצי שנה מאז עלתה הקורונה לכותרות, הייתה לטעמי נחוצה כאוויר לנשימה,  דמות ציבורית אחראית שתפסיק את קריאות החירום וזעקות השבר. כלומר, צריך היה לנתק את הציבור הרחב מפּרטי הפרטים של ההשערות, ושברי השברים של מחקרים, היפותזות,  ודקדוקי סטטיסטיקה היסטרית שאינם מבחינים בין סיכוי של 1 ל 300   לסיכוי של 1 ל 3.  את הדקדוקים הללו חייבים היו קברניטי המדינה לכלוא שוב במעבה האדמה, במעבדות המחקר. שאם לא כן חיינו אינם חיים.

יש כמובן להנחות את אזרחי המדינה באמצעות הוראות המתחלפות בתואם לנסיבות, אך בלי נאומי תבהלה. הווה אומר, הדרכה לנהל חיים יציבים תוך זהירות  בצד המעשי בלא היגררות לאווירה של אי שקט קיומי. וכפי שמיליונים מאתנו מתנהלים בכבישי הארץ, אנו נוהגים ברכבנו יום אחר יום עפ”י כללי הזהירות ובלא להיות נתונים תחת הרגשת חירום וסכנה.

 

4. מערכות התקשורת, שמפזרות בכישרון רב ובשפע ציטטות, הפחדה ליום יומיים, ולאחריה הרגעה דרמטית ליום יומיים או שלושה – הן המרוויחות הגדולות מהצפירות העולות ויורדות. מדובר בעיצוב אירועים מאני-דפרסיבי מתוחכם, המרקד על המרקע ומקריב את עומק נשמתם של המוני אזרחים תמימים, לאלוהי הרייטינג.

ומכאן לחודו ולמסקנתו של מאמרנו – מה שכיניתי לעיל long anxiety , חרדה המתמשכת אחרי שוך האירועים, ובלא שום הצדקה וצורך.

מצבי חירום המלווים בפאניקה, מעוררים באדם תגובת נגד, והוא מוצף בשאיפה לא לביטחון סביר אלא לוודאוּת בת 100 אחוזים. אולם רמת וודאות כזו, אין העולם והחיים יכולים לספּק – היא לא התרחשה בעבר ואף לא תהיה בעתיד הנראה.

לפיכך בחלוֹף שנתיים חרדתיוֹת, חלק מהאוכלוסייה התמכר לַוודאות המוחלטת, אף שאינו מודע לכך. והוא עלול לסבול ימים ארוכים מחרדה ונספחיה, בשל ציפיותיו הבלתי ריאליות לביטחון המושלם. מאמר זה הוא ניסיון לתקוע סיכה בבּלון החרדה.

 

ד״ר יעקב אלטמן עוסק בפסיכותרפיה והגות יהודית.

Print Friendly, PDF & Email