“שניים מקרא” –
דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת יתרו
1. “ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום” – ימים ספורים לפני מעמד הר סיני, בעיצומם של ההכנות האישיות של משה רבינו לקראת העליה להר והורדת לוחות הברית לעם ישראל, מגיע חותנו של משה לביקור. שלא כמינהגם של מנהיגים ומלכים הממתינים במעון הרשמי להגעת האורח, משה יוצא לקראת יתרו. זה שהיה כומר לעבודה זרה זוכה להפגנת קירבה והכנעה, תוך הבעת רגשות והתענינות בשלומו של האורח, על ידי גדול הנביאים. ההמשך מדהים ומפתיע. לאחר שמשה מכבד את חותנו כמתואר בפסוק שלנו, התורה מספרת על סעודת ההודיה שעורך יתרו עם כל נכבדי העם: “ויקח יתרו, חתן משה, עלה וזבחים לאלוקים, ויבוא אהרן וכל זקני ישראל, לאכול לחם עם חתן משה לפני האלוקים”. משה איננו מוזכר בין הסועדים עם חותנו. להיכן הלך משה? על כך השיבו חז”ל: “אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם”. משה רבינו היה בסעודה, אך לא כסועד אלא כמלצר. מי שבעוד כמה ימים יעלה להר לדבר עם ה’ פנים אל פנים, משרת באופן פשוט את העם בסעודת ההודיה. ההכנה לקראת המעמד הנשגב איננה בהסתגרות והבדלות אלא בכבוד ומעורבות עם העם ותודעת שליחות מנהיגותית ערכית נעלה. דמותו של משה היא שהייתה בבסיס בחירתו לנביאם של ישראל וגדול המנהיגים באנושות כולה לאורך כל ההסטוריה.
2. “וכל העם רואים את הקולת והלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק” – עם ישראל ניצב במעמד העוצמתי ביותר המתואר במקרא. מעמד זה כבר נאמר למשה במדין: “בצאתכם מארץ מצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”. המדרשים הרבים המתארים את מעמד הר סיני ממחישים את העוצמה הרבה שהייתה בו. מול עוצמה זו, שאותה רואים עם ישראל, כמתואר בפסוק שלנו, העם נסוג לאחור ועומד מרחוק. מול הממשיות של האמת בשיא הדרה והמחויבות הנגזרת ממנה – העם נע ומתרחק. משה, בספר דברים, לפני מותו חוזר על התיאור: “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם בהר מתוך האש…. כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר”. עם ישראל זוכה להתגלות ומקבל את התורה, אך יש והכרת האמת איננה מספקת להנעה לעשיה והאדם נשאר לעמוד מרחוק. הפחד מפני המחויבות הערכית שהיא תוצאת ידיעת האמת, אותה יראה היא המונעת את ההזדמנות לעלות ולהתעלות. ארבעים יום לאחר מכן, יעשו בני ישראל את עגל הזהב. מכאן ואילך, החתירה לאמת תלויה במאמצו האישי של כל אדם המבקש לעלות בהר.
