“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע
פרשת משפטים
1. “אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר” – השבוע הובאה למנוחת עולם השופטת מרים נאור ז”ל. במרכז פרשת השבוע, מופיע הפסוק שלנו המורה על דרישה להתייחס בכובד ראש ובזהירות כלפי דברים הנאמרים ביחס לנושאי משרה ציבורית: שופטים, אנשי חינוך, מנהיגים וכו’. הכינוי “אלוהים” משמש הן לקודש והן לחול. הן ביחס לבורא יתברך, כבר מהפסוק הראשון בתורה: “בראשית ברא אלוהים…”ואילו סמוך לכך, נאמר הפסוק: “והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע” – המתייחס לשופטים, דיינים ומנהיגים. גם בפרשה שלנו, יש שימוש נרחב בכינוי זה לשופטים ודיינים, אך לרוב מדובר כמובן, בשמו של הקב”ה, כפי שמופיע בתיאור מעמד הר סיני החותם את הפרשה. לא בכדי, נתנה התורה את אחד מכינויי הקודש והשתמשה בו לאנשי המשפט. יתר על כן, התורה מקדימה את הסדרת המשפט לקבלת התורה בסיני. בתחילת הפרשה מופיע הפסוק: “ונקרב בעל הבית אל האלהים”: שמשמעו גישה לבית הדין בדיני ממונות, בפני שופט בשר ודם. אך ביטוי זה מופיע גם במקומות אחרים במקרא, כמו סיפור יונתן ויערת הדבש, שם ההתקרבות לאלוהים, משמעה משפט בפני בורא עולם. בפירושו לפסוק שלנו קובע אבן עזרא כי האיסור חל לא רק בגלוי אלא אף בסתר. הרמב”ן מרחיב בפירושו את האיסור על הקללה לכל נושא משרה רמה “בין בממשלת מלכות ובין בממשלת תורה”. ופרשנים אחרים מבארים, כי קללת הדיין, שנובעת מתחושת קיפוח ואפילו מהטיית דין וטעות של השופט – כל אלה נובעים מפני שהאדם: “איננו רואה חובה לעצמו”. דהיינו, אין לו את האחריות הכבדה לשאת בעול הציבור בכל עת באפס טעויות. ברי כי יש מקום לביקורת אף על מערכת המשפט ובוודאי בימים אלה. שהרי אין ספק, שהירידה באמון הציבור במערכת המפשט הישראלית נובעת גם מאותו פלסטיק מוזהב המכונה “אקטיביזם שיפוטי”. שבעת ימי האבל על לכתו של אדם מישראל, אינם תחילת כנס במורשתו או בדיון עיוני כללי. מדובר בזמן פרטי לחלוטין, שבו משפחת הנפטר ויקיריו מתאבלים על מותו. בפרט כשמדובר, על אדם שפעל מתוך אמונה שלמה שהוא עושה הכל למען עם ישראל בממלכתו החדשה ותקומתו. המחלוקות והביקורת – ראוי להן להישמע ברמה ובגאון, אך בעת אחרת. בכל פעם שאין האדם יודע מה עליו לומר – עליו שיזכור את דברי חכמינו: “יפה שתיקה לחכמים”.
2. “וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים” – לאחר שהתורה מזהירה על איסור הונאת הגר חוזרת התורה בפסוק שלנו ומזהירה אודות ההתייחסות לזר שבא להשתכן בתוככי ישראל. אלא שהפעם באופן חריג, מתווסף נימוק תודעתי נפשי לציווי: “ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם”. שכן, מי שחווה זרות ויחס נטול חמלה יכול יותר מכל להבין לנפשו של הגר. בספר בראשית, מודיע הקב”ה לאברהם אבינו: “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם וכו'” גזרת הגלות ותחושת הגרות של עם ישראל תחת האומות משמשת כבסיס לחמלה וליחס הרגיש לחלש ולכל מי שחש זרות בינינו. לדעת את נפש הגר משמעה לזכור ולהפנים את חווית העם היהודי לאורך רוב שנות ההיסטוריה ו”להשתמש” בתודעה זו כדי ליצור תודעת חמלה ורגישות כלפי הזולת. ניתן להרחיב תודעה זו מעבר לגר האמור בפסוק ולהחילה על השכבות החלשות בחברה: תלמיד שונה בכיתה, תושב חדש בקהילה, אדם עם מוגבלות ועוד. זיכרון חוויית הגלות והתלאות שאירעו לעמינו בין האומות הוא הבסיס לחמלה האנושית המצופה במיוחד מהעם הנבחר להיות אות ומופת לעולם כולו. פרשת השבוע הקובעת את הדינים והחוקים להסדרת החברה הישראלית, פותחת ומשבצת לכל אורכה, דווקא, את היחס הרגיש לנמצאים בשולי החברה.
כתב: משה משרקי, [email protected]
