על קצה החות’

ברצועת עזה נערכה בשבת האחרונה הפגנה שארגן הג’יהאד האסלאמי בעד המורדים החות’ים בתימן ונגד כוחות הקואליציה הנלחמת בהם בראשות סעודיה, בעקבות מתקפותיהן האחרונות.
אין בכוונתי לדון במהות הסכסוך אך מן הראוי לציין שבשבוע שעבר נהרגו כ-60 איש ונפצעו כ-100 נוספים בהתקפות הקואליציה הסעודית על שטח בשליטת החות’ים בתימן. זאת לאחר שהאחרונים תקפו קודם לכן, ביום שני באותו השבוע, מטרות אזרחיות באיחוד האמירויות בהן נהרגו שלושה ונפצעו שישה בני אדם.

במהלך ההפגנה בעזה הושמעו קריאות בגנות בית המלוכה הסעודי, השטן הגדול האמריקני וכמובן ישראל, השטן הקטן. כן הושמעו ייחולים למותם של בני משפחת המלוכה הסעודית אל סעוד, הונפו שלטים ותמונות מנהיגי ארגוני וצבאות הטרור דוגמת מנהיג המורדים החות’ים עבד אל מלכ אל החות’י, “רמטכ”ל חיזבאללה” עימאד מורניה ומפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימני שחוסלו, ומזכ”ל חיזבאללה חסן נסראללה שעדיין חי.

מנהיג הג’יהאד האסלאמי, ח’אלד אלבטש, קרא לעולם להתערב נגד תקיפותיה של ערב הסעודית בתימן וקשר את ישראל לדבר באומרו: “המלחמה בתימן אבסורדית והמרוויח הגדול ממנה הוא הכיבוש הציוני וארה”ב, האויב הציוני וארה”ב מספקים תמיכה לעידוד הלחימה בתימן…”.

בסוף השבוע האחרון התבטא מחמוד א-זהאר, בכיר החמאס בעזה, באומרו כי זכותו של העם התימני להגיב לתוקפנות כנגדם וכי “התקיפות שמובילה סעודיה נגד העם התימני דומות לתקיפות של ישראל על הפלסטינים בבירור”.

למרות הנאמר ולאחר ההפגנה, פרסם החמאס הצהרה לפיה אין הוא מזדהה עם העמדה נגד מדינות המפרץ: “המדיניות שלנו היא חוסר התערבות בענייני פנים של מדינות והימנעות מהמאבקים בין המדינות השונות. הארגון קורא לשיח ולסוף שפיכות הדמים ומזכיר כי המאבק העיקרי הוא מול האויב הציוני”.

בעקבות תקיפות המורדים החות’ים באבו דאבי החל דיון בין גורמי ממשל אמריקני לאיחוד האמירויות, לאור בקשת האמירויות להחזיר את המורדים החות’ים לרשימת הארגונים התומכים בטרור. בנוסף ביקשו האמירתים להגביר את הסיוע בהפסקת הזרמת הנשק למורדים החות’ים ובבקשה לתמיכה דיפלומטית באו”ם לפעולות נוספות.

אציין כי ההפגנות ברצועת עזה לא עברו מתחת לרדאר הסעודי והאמירתי, שם התבטאו מנהיגים ואישי ציבור באופן נוקב כנגד המפגינים בעזה ומנהיגי הטרור השולטים בהם. זאת על רקע כפיות טובתם ובחירותיהם העקביות בצד הלא נכון של המתרס, כפי שארע בעבר עת תמכו בדיקטטור העירקי סדאם חוסיין, למשל. כפיות הטובה העזתית חורה מאד לסעודים משום תרומתם לרווחת העזתים וסיועם בהקמתה של “שכונת הסעודים”, ממנה יצאו אף חלק ממובילי ההפגנות, כפי שציין המזרחן והחוקר אדי כהן בטוויטר.

 

מסקנות ומשמעויות

מסתבר שהתקיפות הסעודיות בשטח תימן, בתגובה לירי החות’ים לשטחה, קטלניות יותר מרוב התקיפות שמבצע צה”ל בשטח רצועת עזה בתגובה לירי לשטח ישראל.

מסתבר שהציר השיעי המוביל מאיראן דרומה לחות’ים השיעים בתימן, מזרחה לסוריה, לבנון, ועזה- אינו תמיד מבחין בין שיעים לסונים ואחרים, כשהאויב הוא משותף.

ישראל מהווה מעין גורם ממתן אזורי פנים ערבי, לכאורה. קשירת שמה של ישראל לכל סכסוך במזרח התיכון יכול לסייע בהפניית הזעם והאש כלפיה בכל שלב קריטי לדידו של צד זה או אחר. זהו מתכון המעורר בקרב הערבים מיני הרהורים והמחזיק אותם, ולו במעט, מלשחוט איש את אחיו ביתר שאת ובמלוא העוצמה. תמיד יש מי שמזכיר להם בדקה האחרונה למשחק או בזמן הפציעות, תרתי משמע, כי מוטב לחסוך קצת אנרגיה כדי להכות את ה”שטן הקטן”.

הציר האיראני עושה כמיטב יכולתו לכתר את מדינת ישראל מכל עבריה: מצפון חיזבאללה בלבנון ובסוריה; ממזרח מתקדמים האיראנים בצעדי ענק לקראת שליטה בעיראק ומשם, בבוא העת, ימשיכו לממלכת ירדן ולגבולנו המזרחי, בתקווה לחבור משם למחבלי הרשות הפלסטינית שבגב ההר בואכה קו “גדרה- חדרה”; מדרום מערב מתבססים הם בחמאסטן- היא רצועת עזה ובדרכים המובילות אליה מסיני; מדרום- מפעילים הם ומחמשים היטב את החות’ים בתימן כך שאלו יוכלו לשלוט בדרכי הים, אך גם יוכלו לשגר טילים בליסטיים לעבר שטח ישראל.

לאור מצב הדברים, גרירתה של ישראל לתוך מערכה מזרח תיכונית אינה אפשרות בלתי סבירה. ההחלטה על כך אינה בהכרח בידיה של הממשלה ובוודאי לא בידיו של ארגון רודף שלום או רחמנא ליצלן- האו”ם.

בקשת האמירויות מארה”ב לנקיטת צעדים הצהרתיים וצבאיים כנגד החות’ים, הינה סממן נוסף לאבדן ההגמוניה והאחיזה האמריקנית במזרח התיכון ולהתקפלותה מתפקיד “השוטר הטוב” של העולם. תהליכים שמקורם בשינויי ממשל ומגמות חדשות -ישנות במדיניות החוץ האמריקנית, המחלישות את עצמת תמיכתה של ארה”ב בבנות בריתה בהתאם לאינטרסיה הפנימיים. כפועל יוצא מכך מוביל הדבר לאבדן האמון שניתן בארה”ב כבת ברית איתנה, אמינה ונחושה שתתייצב תמיד לצד חברותיה בעת צרה.

התנהלות אמריקנית דומה ארעה בתקופת מלחמת יום כיפור לפני 49 שנה, עת התמיכה האמריקנית בישראל הייתה מסויגת, מוגבלת ומגומגמת, שהצרה את צעדי ישראל בהיערכותה למלחמה, באה לידי ביטוי תוך כדי הלחימה באספקה שלא עמדה בהתחייבות או בקנה המידה הנדרש, ולבסוף במסכת הלחצים שהופעלה בהסדרי הפסקת האש. משהחלה המלחמה איחר הסיוע להגיע, היקפו היה מוגבל ומצומצם והחשש מפני אבדן תמיכה וכפיית הפסקת אש בטרם השלמת יעדי המערכה- ריחף והורגש במסדרונות הממשלה והקריה. סיכם זאת שר הביטחון בזמנו, רא”ל במיל’ משה דיין בספרו “אבני דרך” בכמה הזדמנויות: “חוששני כי מישהו בוושניגטון אינו נלהב יותר מדי לניצחוננו”. “לו התחלנו אנו במלחמה- כך נאמר לנו- ואפילו במכת מנע במלחמה שלא יזמנו, לא היינו מקבלים מארה”ב מסמר אחד!”. “…קברניטיה לא יהססו להתנער מאתנו אם יהיה עליהם לבחור בין תמיכה בנו, הכרוכה בסבל רב לארצם, לבין הסכם עם הערבים- על חשבוננו”.

מדינת ישראל כלקח מיחסיה עם ידידותיה ובנות בריתה בעבר, שהגבילו את משלוחי הנשק בשעות משבר, פיתחה את התעשיות הצבאיות המפוארות המשמשות אותה עד לעצם היום הזה. ישראל הבינה בזמנו כי אין לסמוך לחלוטין על זרים בכל הנוגע לעצם קיומה ובטחונה. לקח זה נלמד היום על ידי מדינות נוספות בעולם הנזנחות לגורלן למרות הצהרות, הסכמים ובריתות עבר. מדינת ישראל למודת המלחמות צריכה לפעול על פי אינטרסיה, לא לסמוך על ידידותיה יתר על המידה ובעיקר ליישם את האימרה הידועה מהסרט האמריקני הנודע “הטוב, הרע והמכוער”: “כשאתה צריך לירות- תירה, אל תדבר”. לצערנו ניראה שעיקר “הירי” בימים אלו מתבצע בתוך הנגמ”ש הישראלי (או שמא הצוללת).

 

סיכום

מדינת ישראל מתקרבת לעימות רחב היקף בו ייטלו חלק פעיל איראן על זרועותיה במזרח התיכון, הסוגרות בשיטתיות על מדינת ישראל מצפון, מזרח ודרום. אליהן יצטרפו ערביי ישראל כגיס חמישי וחמוש, שישבש את המהלכים בעורף הישראלי ויהפוך כל ציר ויישוב לחזית או צומת מרכזית לזירת קרב משנית.

בשונה ממלחמת יום כיפור בה השתתפו מדינות ערב הרחוקות בלחימה באמצעות חילות משלוח שנשלחו לרמת הגולן לדוגמא, אפשר שיבוצע הדבר הפעם בירי מטחי טילים בליסטיים ארוכי טווח ועוד סוגי אמצעי לחימה מתקדמים וקטלניים, בנוסף לשכירי חרב מוסלמים שיתפנו מזירות רחוקות ויצטרפו ללחימה בחזיתות השונות.

ממשלת ישראל בוודאי מודעת למצב וכך גם הצבא וכוחות הביטחון, אך משום מה הציבור הישראלי עודנו עסוק בבידול במקום באחדות, והממשלה ה”ציונית” בהסתמכות על קולות הערבים במקום על היהודים, שמתלכדים תמיד בעת חירום, ממש בדקה ה-90, כדי להילחם על חייהם ועל הבית היחידי שהובטח להם.

עת היא להשקיע באחדות ישראל ולהשיב את הכבוד הלאומי לאזרחי המדינה. לשקם את המשילות שנפגעה, להשיב את הביטחון לאזרחי המדינה הנאמנים ברחבי הארץ כולה ולפעול בנחישות אל מול כל איום מבית ומחוץ המערער על עצם זכותנו לחיות כעם חופשי בארצנו.

Print Friendly, PDF & Email