“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת תצוה – “בלבוש מלכות”
1. “ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת” – פסוק זה מתחיל את הציווי המפורט והמדוקדק בהכנת בגדי הכהן הגדול ובגדי שאר הכהנים המשרתים בקודש. מטרת הבגדים מפורשת בסיפא של הפסוק: “לכבוד ולתפארת” – של מי? מדרש בתלמוד מספר על אירוע מתקופת מסעות הכיבוש של אלכסנדר הגדול, עת היה חשש שייפגע המקדש בירושלים. אותם הימים היה שמעון הצדיק הכהן הגדול: “מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהם כל הלילה הללו הולכים… זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיוון שראה (אלכסנדר) ששמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו.
אמרו לו, מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי” המלך היווני לא התכוון לדמותו של שמעון הצדיק. בגדי הכהן הגדול, אינם רק בגדי שרד שנועדו לעת העבודה בקודש – הם הופכים את הכהן לסמל חי של כבוד ותפארת למלך מלכי המלכים. הקב”ה הוא מושא הכבוד והתפארת שבפסוק שלנו. גם במגילת אסתר חוזר ענין הלבוש כביטוי למעמדו של האדם הלובש והערכים שאותם מסמל הלבוש. הקדושה המושפעת מחזות הכהן הלבוש בבגדי השרת מלמדת כל אדם מישראל שיהא ניכר במלבושו, כנציגו של מלך האמת עלי אדמות.
2. “וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי” – בתום הוראת בניית המשכן וכליו, בגדי הכהונה ומזבח הקטורת, הקב”ה מוסר למשה כי ישרה שכינתו במשכן ובעם ישראל. בשורה אחת עם האוהל, המזבח ושאר כלי הקודש, מוזכרים אהרון ובניו הכהנים כמקודשים על ידי ה’. הכהנים כמוהם כארון הקודש, מזבח הקטורת והשולחן – יחד בקבלת מעלת הקדושה. הם המשרתים בקודש נועדו להיות כלי הקודש האנושיים מתוך עם ישראל. אלא, שבעוד שכלי המשכן סבילים ועומדים בקדושתם מתוקף הפעולות שלשמן נוצרו – הכהנים מצווים להיות כלי קודש חיים השומרים על קדושתם ונושאים על ליבם את החטא והמשפט של עם ישראל. הכהן הגדול נושא על ראשו את ציץ הזהב שעליו כתוב: “קדש לה'”. כמו הכהנים במשכן כך כל אדם מישראל, בשעה שהוא עוסק במצווה, יעשה את הנגזר עליו מתוך ראית עצמו ככלי שרת לעבודת ה’ המקדשת אותו. לא יחזיק טובה לעצמו או יפעל מתוך תקווה להנאה במישור כלשהו. כך יכול כל אדם מישראל לבנות משכן לה’ בלבבו.
כתב: משה משרקי לזכר זהבה בת סלימן ז״ל
