“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת כי תשא
1. “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה’, לכפר על נפשתיכם” – בראשית הפרשה, הקב”ה מצווה את משה, שבבואו לקיים מפקד אוכלוסין לבני ישראל, ימנה את מספרם באמצעות מחצית השקל, שתינתן על ידי כל אחד מהנכללים במפקד. ברור כי בשל כך, חייבת להיות אחידות בתרומת מחצית השקל. כל שינוי באחידות התרומה תשבש את עצם הרעיון של מפקד באמצעות מטבעות. אם כך, לשם מה נועד הציווי שבפסוק שלנו: “העשיר לא ירבה”? יש לומר, כי תרומת ה’ נועדה לא רק לשם המפקד, אלא, בעיקר, “לכפר על נפשתיכם”.
המדרש מספר על: “שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו… וכשאמר ונתנו איש כפר נפשו, תמה ואמר, מי יוכל לתת פדיון נפשו…” – הרעיון שצדקה ותרומה לקדש מכפרת על נפשו של האדם הוא רעיון חדשני גם בעיני משה רבינו שתהה כיצד ניתן לתת פדיון נפש באמצעות תרומת מחצית השקל. הקב”ה העניק לאדם מישראל זכות לכפר על חטאיו בעזרת תשובה, תפילה וצדקה. ממונו הרב של העשיר לא ימלט את נפשו מבקשת כפרה. מחצית השקל הנתרם באופן אחיד למקדש המכפר על חטאי ישראל, משקף את השיוויון במחויבות הדתית והערכית של כל שכבות העם. רעיון חדשני זה של תשובה, תפילה וצדקה, הוא העומד לימין משה בהמשך הפרשה בבואו לבקש כפרה על ישראל לאחר חטא העגל.
2. “ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אהל מועד, והיה כל מבקש ה’ יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה” – גדול הנביאים, המנהיגים והמחנכים בכל העיתים, העתיק את אוהלו אל מחוץ למחנה. משה מוסיף להיות מנהיג מעורב בחיי הקהילה, דואג לסיפוק צרכיהם וקרוא לבקשותיהם ולתלונותיהם ולמחלוקותיהם.
במקביל, הכתוב בפרשתנו מעיד עליו: “ודיבר ה’ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו”. מדוע, אם כן, הרחיק משה את אהלו מתוך המחנה? התשובה לכך נעוצה במילים: “כל מבקש ה’ ” שבפסוק שלנו. לפנינו עיקרון חינוכי המתייחס הן לתלמיד והן למחנך. על הרוצה לקנות דעת ותורה לטרוח לשם כך, לצאת מהמחנה ולבקש את מקור הדעת. בלשון חז”ל: “שצריך אדם לטלטל עצמו לילך ללמוד”. על המחנך, המזהה את יכולותיהם של תלמידיו, לצור מרחב של אתגר ושאיפה לקניית דעת, ומאמץ מצד התלמיד לבוא מתוך מוטיבציה אישית ללמוד ולהחכים, בבית המדרש שמחוץ למחנה ההמון. התלמיד תאב הדעת ילך את המרחק שיוצר עבורו מורו מחנכו.
כתב: משה משרקי
