“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע. פרשת ויקהל
1. “ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה״ – לפנינו רעיון חינוכי,
המרומז בהשוואה בין שתי דמויות מופת, שעסקו בבניית המקדש. הראשונה, היא דמותו
של בצלאל: גאון רנסנס, בן למשפחה מיוחסת ואצילית, שזכה מאת ה’ בכישרונות רבים
ובתחומים שונים, כולל להורות וללמד את חוכמת היצירה והאומנות לאחרים, בהתאם
לסדר עבודת הכנת המשכן. כמפורט בכתוב: וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה לעומתו ניצבת דמותו של חירם מצור, שנקרא על ידי המלך שלמה לבנות את
בית המקדש הראשון בירושלים. רק בשנים נדירות, אנו זוכים לקרוא את ההפטרה
המקורית של פרשת ויקהל, העוסקת בבניית מקדש שלמה, בשנים שהפרשה נקראת לחוד, ללא
תוספת הקשורה לקריאות מיוחדות של החודשים אדר וניסן. מכל מקום, לא בכדי בחרו חז”ל לאפשר לנו להציץ
בהשוואה בין הדמויות. הכתוב אומר: וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר” והוא בן
אשה אלמנה משבט נפתלי וימלא את החכמה והדעת…. ויעש את כל מלכתו”. חירם – לא בא ממשפחה מוכרת ומיוחסת. להיפך, הוא יתום לאב צורי ר”ל, בן למשפחה משולי החברה,
ממעמד חברתי- כלכלי נמוך, עם סבירות גבוהה להדרדרות נוספת של ילדיה המצויים
בסיכון גבוה. דווקא לחירם קורא המלך שלמה לבנות את בית המקדש הראשון ואת כלי
הקודש. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין דמותו של חירם לזו של בצלאל: בעוד, שבצלאל
זוכה לכישרון וליכולת, מתנת שמיים, ובא ממקום חזק של יכולת להתפתח ולהגיע לדעת
ולהשגים בקלות יותר – חירם נדרש לעשות את כל המאמץ העצום לצאת ממעגל הניתוק
החברתי והמוחלשות. על כן נאמר בו: וימלא את החכמה והדעת. מאמצו האישי הקשה והמורכב מביא אותו להגיע להישגים עצומים עד שהוא זה שנקרא לבנות את המקדש. החינוך מלמדנו, שההשקעה בתלמידים מעמדות חלשות, עשוייה לתת בהם את הרצון להצליח
ולהגיע להשיגים נעלים, הן בתורה ובערכים והן במדע ובקרירה מקצועית. אנו נדרשים בהחלט,
לראות את האדם המוכשר, ולא רק את סביבתו, כפי שעשה המלך שלמה. נתבונן על שתי
דמויות מופת אלה הבונות את המקדש לעבודת ה’.
2. “ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד” –
באופן חריג מציינת התורה מה היה שימושם של חומרי הגלם שמהם נעשה כיור הטהרה
שבמשכן. הכיור, שנועד לטהרת הכהן בבואו לשרת בקודש ואף בקודש הקודשים, נעשה
באמצעות התכת מראות יופי העשויות מנחושת מלוטשת. “בנות ישראל היו בידן מראות,
שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה
בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב”ה: קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל…”
המסר הברור העולה מדברים אלה הוא כי תרומה לקודש, שבאה מנתינה מעומק הלב,
ראויה, מקובלת ורצויה, ללא קשר לשימושיה הקודמים. אך, עדיין מפני מה נתייחדה
תרומת המראות, יותר משאר תכשיטי הנשים למשכן – טבעת, עגיל ואפילו כומז? יש
לסבור, כי למרות שאותם תכשיטים משמשים באותו ענין, משה מתייחס בספקנות דווקא
למראות, כלי פשוט וזול יחסית לשאר האביזרים מעולם היופי הנשי. אלא, שהמראה
משקפת ומתכללת את כל פעולת היופי מעבר לתמרוקים ותכשיטים, אשר בה בוחנת האשה את
תקינות חזותה החיצונית. מסירת המראה לתרומת הקודש היא ויתור על ההבטה על הצד
החיצוני. או אז מתגלים פניה הערכיות וההתעלות הנפשית של התורמת. התרומה, איננה
רק העברת הרכוש הפרטי, יקר ללב ככל שיהיה, לטובת הקודש, אלא, היא מעידה על
הדבקות והזדהות נפשית עם הערך המקודש. לכן ראויה היא לציון מיוחד.
כתב: משה משרקי
