“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת ויקרא
1. “אם עלה קרבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו, אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה’ ” – ספר הכהנים פותח בתיאור נרחב של תורת הקורבנות. המושג “קורבן” איננו מופיע בספרי בראשית ושמות. אנו מוצאים כי קין הביא “מנחה לה’ “, יעקב אבינו העלה זבחים לה’, התורה מצווה על “זבח פסח” וכך לגבי זבחים, עולות ושלמים אצל משה רבינו בסיני ובביקור יתרו. התורה מספרת על בניית מזבחות, אך ללא המושג “קורבן”. בימינו מושג זה משמש עבור: ויתור על דבר יקר ערך לטובת מטרה חשובה, או בהתייחס למושא של פגיעה כתוצאה מפעולה נפשעת או אסון. מהו אם כן קרבן לה’? התשובה בפסוק שלנו: “אל פתח אהל מועד יקריב אתו”. הקורבן משמעו התקרבות ממשית אל מקום הקודש, ולכן המושג מופיע לאחר בניית המשכן. התקרבות זו מולידה קירבה רעיונית ערכית המרוממת את נפשו של האדם. מי שחטא נדרש להגיע יחד עם קורבנו סמוך ככל האפשר לבית קודש הקודשים, ובעזרת הוידוי והקורבן לסגור על המרחק, שיצרו מעשיו בינו לבין הבורא. משמעות דומה למושג “קורבן” עולה מן הציווי למשה לקדש את הכהנים לעבודה במשכן: “ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד”. משעה שחרב המקדש ובוטל התמיד מוטלת חובת ההתקרבות על כל אדם מישראל, קירבה זו יכולה להיעשות בתפילה ובלימוד; ככתוב ״ונשלמה פרים שפתינו״.
2. “נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’ וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו”– פרשת ויקרא מסתיימת בתיאור עונשו של הפוגע בממונו של הזולת, הכולל, בין היתר, את הקורבן הקרוי “אשם גזלות”. אך הפתיח בפסוק שלנו מכנה את כל הפגיעות הללו בממון הזולת במילים: “ומעלה מעל בה’ “. דבר זה מלמד אותנו עקרון מרכזי לכל מצוות התורה. כלל המצוות בתורה ובהלכה הרי הם מצוות “שבין אדם למקום”. חלק מהן מתייחס ליחסי הגומלין שבין האדם לבין סביבתו החברתית, אך כולן תוצר של קבלת עול מלכות שמיים. כך גם עולה מפירושו של אבן עזרא לפסוק. איסור הגזל והעושק וכיוצא בהם אינם תוצר של מוסכמות חברתיות או צו מצפוני מוסרי אלא חלק מעבודת ה’ הקובעת גדרות וכללים גם ביחסים של אדם עם זולתו. משום כך קובעת התורה כי עברות מסוג זה נקראות “מעל בה’ ” וזה מבהיר מדוע מצוות “ואהבת לרעך כמוך” הוא כלל גדול בתורה. עבודת ה’ כוללת התייחסות הוגנת ובלתי פוגעת של כל אדם מישראל כלפי חברו.
כתב: משה משרקי
