מספר קווי דמיון נמתחים להם בין ישראל לאוקראינה נוכח המאבק לשמירת ריבונותן ועצמאותן כמדינות חופשיות ודמוקרטיות במרחב עוין המאיים לבלען.
מלחמתה של אוקראינה בעת הזו, כמלחמות ישראל הגדולות דוגמת מלחמת ששת הימים ביוני 1967 ומלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, הינה מלחמת מגן מובהקת במהותה המוסרית והמדינית, הלכה למעשה. תכליתן של המלחמות הללו הייתה שמירה על הישרדותה, עצמאותה וצביונה של המדינה המותקפת, נוכח המאמץ להכחידה כישות ריבונית המתקיימת בזכות ולא בחסד בעבור עמה ואוכלוסייתה.
בדומה לקורות מדינת ישראל בעת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, כך גם עתה מגלים עמים רבים ברחבי העולם (גם אם ללא אזכור שמם ועמדתם המוצהרת ברבים מטעמים שונים) גילויי הבנה ואף אהדה למלחמת הגבורה של האוקראינים, המצויים תחת מתקפה רוסית בעל כורחם, ונאלצים להילחם בעוז על ארצם, בכוחות עצמם.
מלחמתה זו של אוקראינה, כדוגמת מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, מוכיחה שוב עקרונות ומתקפת לקחים שאל לנו לשכוח כישראלים, גם ברבות הימים ולמרות חילופי הדורות והמנהיגים.
רבות עוד ייחקר וייכתב ברחבי העולם ובישראל אודות המלחמה באוקראינה, אך לקח אחד בולט מעל לכל היתר עוד בטרם נורה הכדור הראשון במלחמה. לקח העוסק בטיבה של הסתמכות מדינה על זרים בכל הנוגע לאינטרסים הלאומיים החיוניים שלה עצמה.
אוקראינה בדומה למדינת ישראל אינה מדינה בדלנית אלא להיפך- שתיהן מחפשות את קירבתן, תמיכתן וידידותן של מדינות העולם. אך בשעת צרה, כפי שנוכחה גם אוקראינה לאחרונה, נלחמות הן על קיומן – לבדן ובכוחות עצמן.
התחייבויות, מסרים ואף הסכמים שתכליתם לערוב לביטחונן מצד אומות ומעצמות העולם מתגלים כחלקיים או זמניים לעתות שלום במקרה הטוב, וכלא ריאליים בעת שהתותחים רועמים, הטנקים שועטים והטילים עפים במקרה הרע. אזכיר בהקשר זה את ההתחייבות של הבריטים והצרפתים בשנת 1957, אחרי מלחמת קדש בשנת 1956, לערוב לחופש השיט הישראלי במצרי טיראן שבדרום ים סוף. ערבות שהתפוגגה לה במהירות רבה יחד עם כוחות האו”ם שנטשו כל אתר ועמדה, כשנאצר ובני בריתו למלחמה החליטו לאתגרם בשנת 1967. מנגד אזכיר את הסכם בודפשט שנחתם ב-5 בדצמבר 1994 לפיו התפרקה אוקראינה מנשקה הגרעיני בתמורה להתחייבותן של ארצות הברית, רוסיה ובריטניה לכבד את עצמאותה ואת ריבונותה, כולל הימנעות מאיום או שימוש בכוח צבאי כנגדה.
מכאן למדים אנו כי רצוי, ראוי וצריך לפתח קשרים מדיניים, כלכליים וביטחוניים בינלאומיים. נכון לעיתים ובתנאים מסוימים לחתום על בריתות עם מדינות ידידותיות ולהיעזר בסיוע חיצוני לסוגיו, אך עם זאת- לעולם אין לסמוך על זרים שיקיימו את הבטחותיהם ויממשו את ערבויותיהם כלפינו בעת משבר מורכב שגם אותן יסכן. אין לצפות ממדינות זרות שישלחו את חייליהן להילחם בחזית ולהקיז דם בעבור בת הברית, ביחוד זו “היהודית והציונית”. משום כך יש לפתח ולשמר מידה רבה ביותר של עצמאות מדינית ויצרנית שתאפשר התעצמות צבאית וכלכלה איתנה, שיספקו בעתות חירום ובמלחמה את אורך הנשימה הנדרש לגייסות הצבא ולאוכלוסייה האזרחית ברחבי המדינה.
ההיסטוריה מלמדת כי כל הסתמכות על ערבויות חיצוניות סופה בייצור תלות ההולכת ומתגברת, ההולכת ומתפשטת לתחומים שונים בין אם מדיניים, כלכליים או צבאיים. תלות המצמצמת בסופו של דבר את מרחב ההחלטה של הקברניטים והמחלישה את כושר עמידותה של האומה כולה בשעת חירום, מלחמה ומשבר. בנוסף ברור כי כל ערבות ותלות בזרים, שהינם בעלי אינטרסים עצמאיים, עלולה להסתיים בסחטנות ואף בכפייה של פתרון מדיני זה או אחר, שאינו בהכרח תואם את מאווייה, מטרותיה וחזונה של המדינה התמימה שהפכה לתלויה, עם סיכון לכפל המשמעות ובמלוא מובן המילה.
לסיכום- מדינת ישראל חייבת לשמר את עצמאותה המוחלטת ולהמשיך לפתח את כושרה ויכולתה להגן על עצמה בכוחות עצמה, ללא תלות ניכרת בסיוע צבאי חיצוני ומבלי להסתמך בהכרח על ערבויות של מדינה או מעצמה שתגן עליה בשעת צרה.
אל”מ במיל’ טל בראון הוא חבר וחוקר בכיר בתנועת הביטחוניסטים