“שניים מקרא” – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת שמיני
1. “ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה’…” – הפסוק שלנו מציין את ההוראה הניתנת לכלל ישראל, לבכות, להפנים וללמוד, ממותם הפתאומי והמצער של שניים מענקי דור המדבר, בשעה כל כך מיוחדת. כזכור, נדב ואביהוא מתו בשעה שהקריבו “אש זרה” ביום חנוכת המשכן. אלא, שחז”ל ביקשו להרחיב
את היריעה באשר לנסיבות שהובילו לאירוע החמור, מעבר לאמור בכתוב המקראי. המדרש דן במאפייניהם האישיים, שהובילו למעשה חמור כל כך, דווקא משני מובחרים אלה ובמעמד שכזה. נדב ואביהוא הם היחידים שנקראו בשמם לעלות, בציווי מיוחד מאת ה’, להר סיני יחד עם משה, אהרון וזקני העדה. עם זאת, המדרש קובע: “שחצים היו” (שחצנים). יהירותם מנעה מהם זוגיות ומשפחה, והמדרש מוסיף, שבשעה שהלכו אחרי משה ואהרון אמרו: “מתי ימותו שני זקנים אלו ואנו נוהגים בשררה על הציבור תחתיהם”. כל זאת בשנה הראשונה ליציאה ממצרים, ארבעים שנה לפני שיסיימו משה ואהרון את תקופת הנהגתם במדבר. חמור מכך, במעמד הר סיני, נהגו בגסות רוח כלפי השכינה, כמרומז בפסוק: “ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו”. מאז אותו מעמד, שוב לא נזכרו נדב ואביהוא בשמם, עד למותם ביום חנוכת המשכן. במקום זה הם נזכרים פעמים רבות בשם “בני אהרן”. למעמד התגלות כבוד ה’ בחנוכת המשכן, שמתואר באופן כמעט זהה למעמד הר סיני, הם אינם נקראים. רק משה ואהרון נכנסים לאוהל מועד ויוצאים לברך את העם. דווקא אחיהם הצעירים, אלעזר ואיתמר, נזכרים ומופקדים על עבודת המשכן, הרכבתו ונשיאת כלי הקודש. רצונם של נדב ואביהוא לשוב ולהתבלט נוכח פני העדה מסביר מדוע נטלו יוזמה, בלי להתייעץ זה עם זה, והתקרבו לשכינה בניגוד לציווי ובאופן פזיז. הגאווה, השחץ והיהירות אינם מאפשרים, אפילו לנעלים שבמאמינים, להתקרב ולהתעלות. הדרגה הרוחנית והמעמד הציבורי שאליו זוכה האדם – לא מתירים לו לנהוג ביהירות כלפי הזולת, תוך רדיפה אחר כבוד ומעמד אישי. גדולי חכמי ישראל, שהיו החוליות המקשרות לאורך הדורות במסירת התורה ואורח החיים היהודי בכל תפוצות ישראל – חיו בצניעות ונהגו באחריות ובכובד ראש ביחס לכל אדם מישראל. יותר משישים ריבוא אדם הלכו אחר מיטתו של הרב חיים קנייבסקי זצ”ל, בראשית השבוע. חכמתו המופלגת והדבקות המוחלטת של הרב בלימוד התורה ומעמדו הרם בתודעת הציבור כולו – לא מנעו מאחד מענקי הדור שלנו לגור בדירה צנועה ביותר בבני ברק ולקבל את המוני ישראל לעיצה וברכה. “חבל על דאבדין ולא משתכחין”.
2. “ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם…” – בשיאו של מעמד חנוכת המשכן, שדומה בתיאורו למעמד הר סיני, ביום משיחת הכהנים לעבודתם בקודש והתגלות השכינה – מתו שני בני אהרון הכהן. לאחר מותם, דורש משה מאחיהם הנותרים, בכעס, הסבר אודות שעיר החטאת שנשרף ולא נאכל. כעסו זה של משה, אחד משלושת המקרים שבהם כעס, גרם לכך ש”נתעלמה הלכה ממנו”. לכעס אין מקום בתהליך החינוכי וההוראה. הדבר עלול לגרום לשיבוש במסר ובאופן העברת הדברים, כפי שקרה אפילו למי ששמע את התורה מפי הגבורה. אהרון משיב בתקיפות לדברי משה ומסביר את פשר התנהגותם של בניו, ששותקים מפני כבודו של משה רבינו. וכאן מופיע מסר מנהיגותי חינוכי עצום: “וישמע משה וייטב בעיניו” – “הוציא כרוז לכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולמד לי…” ובתלמוד מבואר: “ולא בוש משה לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי”. גדול המנהיגים והמחנכים מלמדנו שראוי לו לאדם להכיר בטעות של רגע אחד של חולשה, בפה מלא ובפומבי הרלוונטי למעשה שנעשה. הודאה מפורשת בטעות, מכבדת את הבריות, ומעצימה כל מנהיג, מחנך והורה הלומד ממדותיו של משה רבינו.
כתב: משה משרקי
