חברי הכנסת הערבים ותומכיהם ה”תמימים”- לא תברחו מאחריות. “דאעש” אינה מילת קסמים או שם קוד הפותר אתכם, תומכי אש”פ, חמא”ס וארגוני טרור נוספים (חוץ מדאעש וגם זה בספק), מכלום ושום דבר.
אלו המהללים מחבלים ומחבקים את משפחותיהם; המסיתים בלי בושה מעל לכל במה כנגד ישראל ולמען מאבק בה ובמהותה בחסות הדמוקרטיה והליברליזם שלא קיים אצלם בחברה; המחנכים את ילדיהם על מורשת הטרור של מחבלים וחוטפות מטוסים; השוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים וזכותה על הארץ, המצדיקים את החרבת אתרי המורשת של עם ישראל בארצו ומונעים בברוטאליות את גישתו להר קודשו- הוא הר הבית; המצדיקים מאבק אלים של כנופיות העם מומצא כנגד “הכיבוש” שלא היה מעולם בין אם בשטחי גבולות 67 או 48; המסרבים לגנות פיגועים בהם נרצחים גם חיילים, שוטרים ולוחמי מג”ב בכל רחבי ישראל – צריכים למצוא עצמם מחוץ לכנסת, מחוץ לכל עמדת השפעה ואולי אף מחוץ לגבולות המדינה, כפי שהיטיב להבין ח”כ המחבל ותומך החיזבאללה- עזמי בשארה.
אסור שחברי הכנסת והמנהיגים הערבים ירחצו בניקיון כפיהם. אין הם משכנעים עוד בדברי גינוי רופסים מהפה אל החוץ הנאמרים לבקשת אחינו, היהודים הכנועים והגלותיים, החיים בקרבנו, או לבקשת חלק מאמצעי התקשורת “הניטראליים” שמכבסים מילים ונמנעים מסיקור תמיכת ערביי ישראל במחבלים השפלים לאחר הפיגועים.
אין להאמין ולתת במה לחברי הכנסת הערבים שמעבירים מסרים לאומניים ואלימים ברורים בשפה הערבית במשך שנים, אך בעברית מעבירים הם מסרים מפויסים, נעימים ועדינים לכאורה, לאוזן השמאלית המחוברת לצד הנאיבי או האטום של החברה.
ציפיות יש לכריות
למה ניתן לצפות מח”כ מנסור עבאס- ערבי שבמשך שנים נמנע מלגנות רצח של חיילים, שוטרים ולוחמי מג”ב? מה נשתנה מאז הריאיון לערוץ ׳כאן 11׳ שהתקיים ב-7 במרץ 2019, בו נמנע הוא מלענות לשאלתו הברורה והפשוטה של המראיין דב גיל-הר – “האם מפלגתך מתנגדת לפגיעה בחיילים מעבר לקו הירוק?”. איזה מסר העביר בחלקלקות לשון לציבור הערבי כשבראיון בגלי צה״ל ב-13 בנובמבר 2019, נשאל אודות חיסולו של מפקד הג׳יהאד האסלאמי בעזה וענה: “אני לא בעד חיסול אף אחד”? למה ניתן לצפות ממי שאמר בריש גלי שהוא מייצג את הפלסטינים ולא את הישראלים: “במאבק הזה אני נוקט עמדה מאוד ברורה. אני פלסטיני. אני דוגל בהקמת שתי מדינות. אבל אני קודם כל פלסטיני. אני מייצג את התנועה האסלאמית בתוך מדינת ישראל”?
למה ניתן לצפות מיו”ר הרשימה המשותפת ח”כ איימן עודה, שאמר בראיון לקלמן-ליברמן ב-15 אוקטובר 2017 “אני לא יכול להגיד שאני יוצא נגד פגיעה בחייל, אני תומך במאבק העם הפלסטיני נגד הכיבוש”. שאינו חוסך במסריו בשפה הערבית והעברית כאחד המעודדים את קהל תומכיו ה”פלסטינים” לנקוט במאבק אלים לכאורה, כפי שאמר ב-24 במרץ 2022 בראיון בחדשות 13 וכפי שהתבטא בעת מבצע “שומר החומות” אז אמר למתפרעים שנעצרו: “אני מצדיע לגיבורים הצעירים, אני מצדיע לעצורים כעת בכמה ישובים. כן, אנחנו חלק מעם אחד ושייכים לאותו רעיון. חובתנו לבצע את חובתנו הלאומית בראש זקוף”. עודה בדבריו המסיתים הזהיר דווקא מפני יהודים שיתקפו ערבים: “אני רואה לנכון לומר שאני חושש מאוד לצעירים שלנו, במיוחד בערים מעורבות, והתלמידים שלנו הנמצאים במעונות הסטודנטים ובמקום שיש בו מגע בין ערבים ליהודים. ישנם פוחזים קיצונים היורים לעבר בני עמנו, והם עשויים לבצע מעשי פשע מסוכנים מאלה. כן, אני משתף אתכם בחשש זה ומבקש מכולם להיזהר”. לבסוף קרא: “אני מקווה שפעולות המחאה תתקיימנה בתיאום עם הגופים המייצגים שלנו, ולא באופן אינדיבידואלי או ע”י קבוצות הפועלות לבד. עלינו להעביר את המסר שלנו בכוח, באופן מחושב, ולא באלתור”. כה אמר איימן עודה ובדיוק ההיפך קורה בשטח עת ערבים תוקפים יהודים במטרה ברורה לרצוח בהם ללא אבחנה. באוניברסיטאות עבריות מסוימות נמנעת הבעת סולידריות עם משפחות הנפגעים הישראלים ואף הנפת דגל המדינה בקמפוס.
למה מצפים מח”כ דר’ אחמד טיבי, מי שהיה יועצו לשעבר של הארכי מחבל יאסר ערפאת? האם מצפים ממנו לרפא את הציבור אותו הוא מייצג מאלימות בשעה שעמדתו הברורה נאמרה ב”נאום השהידים“: ״אין דבר יותר נעלה מהשהיד״. נאום בו הזכיר שמות שהידים ושיבח אותם על דרכם: ״לא זכותו של עם להתקומם ולהיאבק בכיבוש, זו חובתו. אנחנו בעלי הארץ הזאת. השהיד הוא פורץ הדרך, משרטט בדמו את הדרך לחירות ושחרור. ברכות לשהידים בתוך הקו הירוק, אלה שהכובש רוצה שנכנה מחבלים״.
למה ניתן לצפות כשבעיתון “אל איתאחיד” המשמש כביטאונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית לישראל (מק”י) שהתמזגה עם תנועת חד”ש, וחבריה מכהנים כחלק מהרשימה הערבית המשותפת בכנסת, שהעורכת שלו הייתה ח”כ עאידה תומא-סולימאן, נכתבו באפריל 2019 דברי שבח על המחבל עומר סאלאחת שנהרג בקרב עם חיילי צה”ל בזמן המצור על כנסיית המולד בבית לחם במהלך מבצע ‘חומת מגן’ לפני 20 שנה: “כל בית לחם שומעת כדורים זה עומר סאלחאת. חמש שעות רצופות הוא לוחם ודוחה את הצבא החמוש ביותר. הוא נותן את הנשק שלו ללוחמים, עכשיו כולכם עומר”. מסר ברור לדורות הבאים.
מחברי הכנסת והמנהיגים הערבים אין לצפות כי יצטרפו לפתע להסתדרות הציונית או שידקלמו את שירו של ז’בוטינסקי שמאל הירדן מבלי לעוות את מילותיו “שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן” לטובת עניינם של אחיהם “הפלסטינים”, למרות שלא היו קיימים אז כעם אלא כשבטים וחמולות הפזורות בכל המזרח התיכון.
הנותרות עוד ציפיות ממי שלא חדל את ההסתה במוסדות ובארגונים הערביים, ברשתות התקשורת ובמסגדים- האם יש מי שמאמין בדמעות תנין אותם מזילים הם לכאורה על מות אזרחים רק בכלי התקשורת הישראליים?
חבר כנסת, איש ציבור או כל מנהיג ישראלי שבמחדלו או בתמיכתו ורחמנותו סייע הלכה למעשה למפרי חוק ערבים ישראלים, בחסות סיסמאות, תירוצים ואמתלות אוויליות כי הערבים באשר הם מסכנים, מקופחים ונגזלים לכאורה– בל יתפלא כיצד תפחה הפרת חוק קטנה בנגב, גביית דמי חסות סמליים מבעלי עסקים יהודים, גניבה ושוד חקלאיים לצרכי חיים על חשבונם של יהודים עמלים והחזקת נשק לא חוקי למטרות הגנה עצמית מהחמולה השכנה לכאורה – למותם של ישראלים רבים.
למי צלצלו הפעמונים?
לציבור החפץ לחיות במדינת ישראל, היא מדינת היהודים והארץ המובטחת, בשלום ובטחון לדורי דורות לא ממש משנה אם המחבל הוא חמאסניק, ג’יהאדיסט, חיזבלון או דאעשיסט. בדיוק כפי שלא שינה הדבר בעבר כשהיו אלו אנשי הכנופיות הערביות, הפדאיון ממצריים או כנופיות פת”ח או תנז’ים. המשותף לכולם הוא הרצון לחסל את מדינת ישראל, את היהודים הציונים ותומכיהם הכופרים משכבר הימים.
מה שחלק מהמנהיגים ומהציבור הישראלי מסרב להבין בתוקף הוא כי אין הבדל מהותי בין “ערבי ישראלי” לערבי המתעקש לכנות עצמו “פלסטיני”. זהו בידול מלאכותי הקיים בשפה העברית שנוצר בידי יהודים ואינו משקף או מייצג את דעתם של כל הערבים בהכרח. לא ניתן לכפות על כל הערבים בישראל זהות מדינית הנוגדת את תפישתם “השורשית”, שהנאמנות החמולתית והשבטית קודמת לה, בהעדר מכנים משותפים המייחדים אותם כעם לתפישתם, ולא ככנופיות.
ממשלת ישראל נדרשת לצאת בהקדם למלחמת המשילות הראשונה ולחסל את ההתנחלויות הערביות הלא חוקיות בנגב, בגליל ובשטחי C, ללא תנאי, ללא פיצוי וללא מתן מענקים והטבות למי שיאות לקיים את החוק.
אילו הייתה ממשלת ישראל נחושה לפנות ולהרוס התנחלויות ערביות ובתי ערבים לא חוקיים, רק באותה נחישות ויעילות בה מפנה היא יהודים מבתיהם הלא חוקיהם לכאורה, ולהרוס מרפסות ופרגולות שנבנו ללא היתרי בנייה בישובים יהודים במחילה, או אז מצבנו היה טוב יותר.
אילו הייתה נמנעת כניסת פורעים ומסיתים להר הבית, באותה אפקטיביות ו”עליהום תקשורתי” בה נמנעת עליית יהודים בעלי זכויות ובכללם חברי כנסת בעלי חסינות- אולי היו נמנעים אי אילו פיגועים קשים. כך הוא הדבר גם ביחס המקל ראש של מערכות האכיפה והמשפט כלפי שוהים בלתי חוקיים ערבים (ובהם גם פושעים ומחבלים) הנתפסים בדרכים ובלב הערים.
אילו היה נערך מבצע מקיף לטיהור כפרי הערבים מנשק, לחיסול המחבלים (הנקראים משום מה פושעים רק משום שברשותם תעודת זהות כחולה ועל כן נקראים הם “חמולות” ולא “חוליות” או כנופיות) ש”סתם” יורים ומשליכים אבנים במטרה לחסל עוברי אורח ישראלים ויהודים תמימים, לאנוס את בנותיהם ולחמוס את רכושם כפי שנעשה מימים ימימה, או אז היה מצב הערבים והיהודים כאחד מוטב.
אילו מדינת ישראל הייתה משקיעה משאבים בגידור, ניטור ומעורבות משמעותית של כוחות בטחון בשכונות וביישובי הערבים המייצאים טרור ופשיעה חמורה חריגה בהיקפה, המסכנת את שלום הציבור הישראלי כולו, רק במידה זהה להתבצרותם של היישובים הישראלים הסמוכים להם- ייתכן וניתן היה לנוע בכבישי הארץ ולחיות בביטחון יחסי גבוה יותר ביישובי הנגב, הגליל, השפלה, בקעת הירדן, יהודה ושומרון…או בקיצור ברחבי הארץ כולה.
אילו בג”ץ, שלא נבחר על ידי העם, היה מאשר את רצון נציגי העם הפועלים בסמכות ועל פי חוק יסוד הכנסת סעיף 7א, ופוסל את המפלגות והמנהיגים הערבים עוכרי ישראל מלשבת בכנסת ישראל- יתכן ומדינת ישראל הייתה ציונית ובטוחה קצת יותר.
אילו המחוקק היה מחמיר את רף הענישה ובתי המשפט היו מכבידים את היד ונמנעים מלהתחשב ולהקל בענשם של עוכרי ישראל יתר על המידה, ייתכן וחברי ארגוני טרור מקרב אזרחי ישראל היו נכלאים עד צאת נשמתם שלהם ולא צאת נשמת קורבנותיהם. יתכן כי משפחתם הייתה נושאת בעול התשלומים והפיצויים למשפחות השכולות ולפצועים, עד שלא היה נותר מטבע שחוק בכיסיהם.
לסיכום
ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר ז”ל אמר בראיון בשנת 1991: “אצלי השלום אף פעם לא היה האידיאל, אצלי השלום זה לא הדבר העיקרי. אצלי העיקר זה ארץ ישראל העצמאית, עם ישראל החי במדינתו ובמולדתו בטוח ושלו ויודע לשמור על עצמו”.
הרצון לקיים בית לאומי, לעם היהודי בארץ ישראל לא יכול להסתמך על רצונם הטוב לכאורה של הערבים, או כל מי שאינו מזדהה עם מהותו של המעשה הציוני. אלו יכולים למצוא מזור לתסכוליהם מזרחית לנהר הירדן, מצפון לגדר שהייתה פעם טובה לכאורה, בצפון אפריקה או בארצות הדרום, המקום ממנו נדדו והגיעו הערבים ועל שמו הם נקראים- אותן מדינות מלאכותיות שהנדסו הבריטים והצרפתים אחרי מלחמת העולם הראשונה.
בהיסטוריה של מדינת ישראל נוכחנו עד כמה צדק משה שרת באומרו לנציב העליון הבריטי הרביעי על ארץ ישראל ועבר הירדן, סר ארתור ווקופ, בשיחתו עמו ב-10/5/1936: “בכל מלחמה יש סכנות, אך הימנעות ממלחמה בכלל נראית לנו כסכנה החמורה ביותר”. ההימנעות הנמשכת מ”מלחמת המשילות הראשונה” בכנופיות הטרור והפשע, במפרי החוק הערבים ושלוחיהם במוסדות המדינה היהודית, מהווה סכנה חמורה ומוכחת למשילות ולריבונות בחבלי ארץ, לסכנה מוכחת לביטחונם של כל אזרחי ישראל ולעתידם של ילדינו בארץ אבותינו.
אל”מ במיל’ טל בראון הוא חוקר בכיר בתנועת “הביטחוניסטים”
