מגילת רות כסיפורם של הניידים והנייחים – טור מיוחד לחג השבועות
בערב זה, בו אנו מציינים את אחד משלושת הרגלים שבהם מצווה עם ישראל לעלות לירושלים, נוהגים גם לקרוא את מגילת רות המספרת על מוצאו של דוד המלך. אולם המגילה מלמדת אותנו עוד שיעור חשוב ועמוק – על חשיבותה של הדבקות בעם ישראל ובארץ ישראל למול הניסיונות לרעות בשדות זרים. בתקופה בה אנו חיים, השיעור הזה קריטי לקיומנו.
הסיפור של מגילת רות הוא סיפור על תנועה, על הגירה ועל דבקות בארץ ישראל ובעם ישראל גם בתקופות קשות. בפרפרזה לספרו של ד”ר גדי טאוב, זהו סיפור על ניידים ועל נייחים. מגילת רות מספרת לנו כיצד בימי שפוט השופטים מוכה הארץ ברעב. בעוד שהאנשים הפשוטים בעם נאלצים להישאר נייחים במקום מושבם ולסבול מחרפת רעב – ישנן אליטות אשר יכולות וגם מנצלות את יכולתן להגר מחוץ לגבולות הארץ אל עבר שדות ירוקים יותר. המגילה מתארת לנו כיצד אלימלך, אדם עמיד וחשוב, יוצא אל שדי מואב בעקבות הרעב הכבד ביחד עם אשתו נעמי ושני בניו, מחלון וכיליון.
המשפחה נשארת בחוץ לארץ במשך כעשור. בינתיים אבי המשפחה מת, ואילו הבנים מחלון וכיליון מתבוללים ונושאים נשים מואביות – תוצאה טבעית של החיים בארץ נוכרייה. ואולם ההשגחה העליונה ממשיכה להכות במשפחה שאיבדה זה מכבר את האב, וגם שני הבנים נפטרים ללא יורש. זהו הלקח הראשון שאותו מלמדת אותנו המגילה בנוגע לאסכולה הניידת: גם אם נראה לכם שהחיים נוחים ומענגים יותר מחוץ לארץ ישראל, הדברים עלולים להשתבש בצורה הנוראית ביותר.
בינתיים, הנייחים שבחרו להישאר בארץ במהלך הרעב הכבד הצליחו להתגבר על המכשולים, והמגילה מספרת לנו כי “פקד ה’ את עמו, לתת להם לחם”. כעת היוצרות התהפכו, אלו שנטשו את הארץ במהלך הרעב הפכו לחסרי כול, ואילו הרעבים בארץ התעשרו. שארית משפחת אלימלך ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת – להיות ניידת. נעמי ושתי כלותיה יוצאות ממואב אל עבר ארץ יהודה, לא ממניעים אידאולוגיים נעלים, אלא פשוט בגלל המצוקה אליה נקלעו במואב והמצב הכלכלי שהשתפר פלאים בארץ ישראל.
בדרך מפצירה נעמי בשתי כלותיה לשוב אל בית הוריהן משום שאין שום דרך שבה תוכל לדואג להן או לכלכל אותן. בעוד שעורפה בוחרת לשוב אל ביתה, רות דבקת בנעמי וממשיכה איתה בדרך. אבל רות לא רק דבקת בכלתה, כי אם בכל אורח החיים היהודי: “עמך עמי ואלוקיך אלוקי”. הנוכרייה ממואב מתגלה באופן פרדוקסלי כשורשית ומחוברת לעם ישראל יותר מאשר משפחת אלימלך מיהודה.
השכר לא מאחר לבוא: עד מהרה פוגשת רות המואבייה בבועז מבית לחם, וכמעיין סיפור סינדרלה תנכ”י בועז לוקח את רות לאישה, למרות הקשיים, ושניהם חיים באושר ואושר תוך הקמת השושלת של בית המלוכה האלמותי של ישראל – בית דוד.
בהרבה מובנים, זהו הלקח המרכזי של מגילת רות. התנ”ך מתאר בצורה נהדרת כיצד ההשגחה העליונה מתגמלת את אלו אשר דבקים בעם ישראל ובארץ ישראל, ומענישה את אלו אשר בוחרים לברוח כשמתחיל להיות קשה. הקיום של עם ישראל בארצו הוא מאתגר ולעיתים אפילו אכזרי, אבל רק מי שמוכן לעמוד בפרץ ולהישאר נאמן לעמו ולארצו מתוגמל בשכר הנצחי של פסגת הלאומיות היהודית: מלכות ישראל.
בימים בהם אנו חיים מותר ואף צריך לדרוש חיים טובים. ראוי להיאבק ביוקר המחייה, אפשר לכאוב ולבכות על אבדן חיים במאבק הלאומי העיקש שלנו, וניתן להתאכזב ממהלכי ממשלה כזאת או אחרת. אבל אסור לעולם לשכוח כי ארץ ישראל היא ארצנו, עם ישראל הוא עמנו ומדינת ישראל היא מדינתנו. אין לנו את הפריווילגיה לוותר ולעזוב פשוט כי קשה, ומי שחושב שחיים טובים יותר מצפים לו שם בגולה – מוזמן לקרוא שוב את מגילת רות.
שי רוזנגרטן הוא ראש אגף חינוך בתנועת “אם תרצו”, בעברו עורך ומגיש בערוץ 20
