עיקרי הטיעונים בתשובת המדינה בעתירות בעניין עילת הסבירות:
• בתשובתה, מבהירה ממשלת ישראל כי אין לבית המשפט הנכבד סמכות לדון בתוקפם של חוקי יסוד, ולכן תגובת הממשלה ממוקדת אך ורק בעניין זה. ממשלת ישראל סבורה כי דין השאלה העקרונית בעניין הסמכות לדון בחוקי יסוד – לדחייה.
• ממשלת ישראל מוצאת לנכון להעיר בפתח הדברים כי אילוצי היומן של בית המשפט הנכבד הביאו לפגיעה קשה בכלל הגורס כי בעל דין, כל בעל דין (לרבות הממשלה), זכאי ליומו בבית המשפט. אותם אילוצים כפו סד זמנים דחוק ביותר לכתיבת תשובת הממשלה, חסר תקדים בהשוואה לעתירות אחרות הנדונות בפני בית משפט נכבד זה, ובפרט עתירות שעסקו בחוקי יסוד או תיקוניהם. כך בפרט בהתחשב עומק, כובד והיקף הסוגיות שהעתירות מעלות. ובמיוחד לנוכח העובדה שבית המשפט הנכבד בחר באופן חריג לדלג על שלב הדיון המקדמי דווקא בהליך שנוגע ביסודי היסודות של המשפט החוקתי.
• עמדת ממשלת ישראל היא כי בית המשפט הנכבד מנוע מליתן סעד בדבר תוקפו של חוק יסוד או של תיקון לחוק יסוד כמבוקש בעתירות.
עמדתה זו של ממשלת ישראל נשענת על עקרון ריבונות העם; עקרון שלטון החוק; עקרון הפרדת הרשויות; ועל המדרג הנורמטיבי של החקיקה בישראל, שהוכר גם בידי בית המשפט הנכבד עצמו.
היא נסמכת גם על כך שאין בקרב מדינות המערב המתוקנות ביקורת שיפוטית על תיקוני חוקה ללא הרשאה מפורשת בחוקה עצמה; על כך שביקורת שיפוטית על קודקוד ההכרעה הדמוקרטית איננה “משפט”, שהרי אין דין שמכוחו ניתן לפסוק, והיא עלולה להוביל לאנרכיה; על שלילת הנחת העותרים שלפיה בית המשפט הוא שליט כל-יכול הנהנה מעליונות על חוק היסוד שהסמיך אותו; ועל שלילת הנחתם שלעולם הצדק והמוסר המוחלטים יעמדו בצדה של הרשות השופטת לבדה.
• ממשלת ישראל סבורה שאין בכוחו של בית המשפט הנכבד לשים עצמו עליון על הריבון בישראל ולנכס לעצמו סמכות ביקורת על חוקי היסוד, שהם קודקודה של הפירמידה הנורמטיבית במערכת המשפט הישראלית.
• ממשלת ישראל סבורה כי הואיל ומדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, הסמכות של מוסדות השלטון ומקורה נתונים לריבון, הלא הוא העם – אזרחי ישראל. אזרחי ישראל מיוצגים בכנסת, בדרך שנקבעה בחוק-יסוד ובחוק, ועל כן הסמכות ומקורה הם בכללים שקובעת הכנסת, בחוקי היסוד, ואין מעליהם דבר.
• ממשלת ישראל סבורה כי הואיל ומדינת ישראל היא מדינת שלטון-חוק, אין מוסד ואין איש העומד מעל החוק. ואם החוק, לפי התורה שפיתח בית המשפט הנכבד, כפוף לחוקי-היסוד, הרי שאין מוסד ואין איש העומד מעל לחוקי-היסוד.
• אלו הם אבני היסוד של המשטר בישראל, כפי שמחייב משטר דמוקרטי וכפי שציין, וחזר וציין, גם בית המשפט הנכבד. אשר על כן, ממשלת ישראל סבורה שהפרתם או שינויים אינם בסמכות בית המשפט הנכבד, הפועל מכוחן של הסמכויות הנרחבות שהעניק לו הריבון בחוק-יסוד ובחקיקה ובגדרן של סמכויות אלו בלבד.
• סמכותה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד אינה נתונה במחלוקת. על העותרים, במסגרת הליך זה, להרים את הנטל להראות כי אין גבול לסמכויותיו של בית המשפט הנכבד, וכי זכות המילה האחרונה נתונה לו לעולם, גם על החלטות הריבון העקרוניות ביותר. הממשלה סבורה כי במדינה דמוקרטית לא תיתכן שלילה כזו של ריבונות העם (להבדיל מסוגיית פסקאות נצחיות שיש בחוקה, עניין נפרד אשר איננו רלוונטי לישראל ושיידון בגוף התשובה).
• בהעדר החלטה של הריבון או נציגיו, להעניק סמכות לבית המשפט הנכבד להיות עליון גם על החלטותיו העליונות ביותר של הריבון עצמו, סבורה הממשלה כי אין בכוחו של בית המשפט הנכבד לברוא לו מקור סמכות כזה בעצמו. סמכויותיו של בית המשפט הנכבד, לרבות אלו הקבועות בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, לא ניתנו לו מעצמו אלא מן הריבון, בחוק היסוד.
אין בכוחו של בית המשפט הנכבד לדון בתוקפן של נורמות מן המדרג שממנו הוא עצמו יונק את מקור סמכותו, כלומר חוקי היסוד; קל וחומר, בעת שמדובר על חוק יסוד: השפיטה, שהוא-הוא מקור סמכותו; וביתר שאת כשהתיקון דנן עניינו בהיקף סמכות השיפוט של בית המשפט הנכבד.
• גם לגופו של תיקון מספר 3 לחוק יסוד: השפיטה, המגביל את השימוש השיפוטי ב”עילת הסבירות”, ממשלת ישראל סבורה כי טענות העותרים ולפיהן דינו בטלות – הן דוגמה נאה לשימוש אבסורדי שעלול להיעשות בדוקטרינות הביקורת שהעותרים מבקשים לקדם. העותרים מפצירים בבית המשפט הנכבד להרחיב את גבולות סמכותו-שלו בניגוד לקביעות הריבון, כביכול כדי למנוע מקרים קיצוניים של חקיקת יסוד המזעזעת את אמות הסיפים ושוללת מישראל את אופייה הדמוקרטי. כאמור, ממשלת ישראל מתנגדת לדוקטרינה זו שהעותרים מבקשים לברוא. אולם ממשלת ישראל תבקש להדגים כיצד ההבטחה לשמירת הדוקטרינה למקרים קיצוניים בלבד מופרת כבר במקרה הראשון שעומד לפתחה. צמצום עילת הסבירות אינו מתקרב לסטנדרט ה”קיצוני” המובטח.
• *בשל כל אלה סבורה ממשלת ישראל כי אין מקום לקיומו של דיון בטענות העותרים, שכן יש לדחותן על הסף. ממשלת ישראל סבורה כי אין די בדחיית העתירה לגופה בעניין התיקון דנן, אלא יש הכרח לדחות עקרונית את הרעיון כי חקיקת יסוד ותיקוני חקיקת יסוד הנם בני-ביקורת שיפוטית. על בית המשפט הנכבד לבטל את הצווים שהוציא, לדחות את העתירות על הסף בשל היותן בלתי-שפיטות ומחוץ לגדרי סמכותו, ולחייב את העותרים בהוצאות המשיבים.*
*לעדכונים פוליטיים בוואצפ- חדשות 2023: https://chat.whatsapp.com/FySVlAhACpN0in1b8zXFCm*
