השמאל הישראלי התרחק ממגילת העצמאות
מאת: השר עמיחי שיקלי
ספק אם יש מסמך שהשמאל הישראלי כל כך התרחק ממנו כמו מגילת העצמאות, בואו נתחיל:
א. בארץ-ישראל קם העם היהודי בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית…״ – מסע תקומתו של העם היהודי מתחיל במסעו של אדם אחד, אברהם אבינו, שמרד בעבודת האלילים בבית אביו ויצק את יסודותיה של האמונה המונותאיסטית. את דרכו המשיכו אבות האומה הישראלית, יצחק בבארות באר שבע, יעקב הוא ישראל בבית-אל וצאצאיו שנים עשר השבטים. אכן, בארץ ישראל קם העם היהודי ובה עוצבה דמותו הרוחנית והדתית ומאוחר יותר עם ההתמודדויות של משה במדבר וביתר שאת עם כיבושי יהושוע ונחלת הארץ בפועל – גם דמותו המדינית.
ב. ״לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו…״ – מעטים העמים, אם בכלל, הנושאים עמם מדי יום ביומו תפילות בנות אלפיים ושש מאות שנה כמו זו שנוסחה על ידי גולי בבל ונאמרת בכל יום מימות החול ובכל חתונה: ״עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן… אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה’ עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי״.
ג. ״מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך…״ – למעשה קדם הרעיון. מבשרי הציונות הס, קלישר, אלקלעי ואחרים שקראו להתנער מהגלות ולפעול לתחייה לאומית בכלים מעשיים. ״הקמת מדינה יהודית תלויה רק באומץ רוחו של עם ישראל״, כתב משה הס. רבי יהודה אלקלעי אמר כי ״מושג התשובה שכה שגור באמונתנו ראשיתו בשיבה אל ארץ ישראל״. ואכן, בסוף המאה ה-19 החלו אט אט לקום נקודות יישוב חדשות שנבנו על יסודות מאווי תחייתנו הלאומית: פתח תקווה, ראש פינה ולאחריהן ראשון לציון, גדרה ועוד ועוד.
הציונות לא נישלה איש. היא רכשה, כאברהם בחברון וכדוד בהר הבית, במיטב כספה, נחלות קרקע בסיועם של נדבנים כמו אדמונד רוטשילד ומשה מונטיפיורי, קשה לדמיין את המפעל הציוני ללא תמיכתם ומסירותם. לא רק שהציונות לא נישלה איש, ההתפתחות הכלכלית של היישוב הביאה לארץ גלי הגירה של ערבים שהתפרנסו ממושבות העלייה הראשונה.
ד. ״בשנת תרנ״ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו״ – הרצל הוא בעיניי היהודי הכי חשוב שקם לנו מאז הבעל שם טוב! אדם שעוצמות הכאב והאחריות שחש כלפי בני עמו הניעו אותו לפעולה, למאמץ על אנושי שהוליד תנועה לאומית מפעימה, כזאת שמוסדותיה ואנשיה הם שיצרו את התשתית הארגונית והדיפלומטית להקמת המדינה.
ה. ״זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב’ בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי״ – בהצהרת בלפור ולאחר מכן בוועידת בסן רמו ובכתב המנדט, הכיר למעשה חבר הלאומים בזכותו ההיסטורית של העם היהודי לחדש את ריבונותו בנחלת אבותיו, מחויבות זו לא כובדה על ידי ממשלת בריטניה שבלחץ אלימות ערבית נסוגה מהתחייבותה כלפי חבר הלאומים, נעלה את שערי הארץ בפני עלייה עברית בשעה הקשה ביותר בימי מלחה״ע השנייה.
ו. ״השואה שנתחוללה…״ – השואה המיטה אסון חסר תקדים על עמנו, אסון שאין בכוח השכל וקל החומר הלב האנושי להכילו. מרבית העתודה האנושית של התנועה הציונית נמחקה בשואה. מאות אלפי חניכי תנועות הנוער הציוניות מבית״ר ועד השומר הצעיר שהכשירו עצמם לעלייה למדו עברית יצאו בימי הקיץ אל חוות ההכשרה והמתינו לסרטיפיקטים עלו בסערה השמיימה. סיכם זאת היטב בן גוריון שאמר: ״המדינה קמה ולא מצאה את העם שציפה לה. מאות שנים נישאה שאלת תפילה בפי העם היהודי: התמצא מדינה לעם? איש לא העלה על לבו השאלה המחרידה – היימצא עם למדינה כשתקום?״.
ז. ״במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות״ – בשונה מהתנועה הלאומית הפלסטינית שמנהיגה המופתי חאג׳ אמין אל חוסייני חבר בברית לגרמניה הנאצית וסייע לה בתעמולה, במרי פרו-נאצי בעיראק ובהקמת יחידות אס-אס של מתנדבים מוסלמים בבלקנים. התנועה הציונית לחמה בכוחותיה הדלים שכם על שכם עם בעלות הברית. מפקד האצ״ל, דוד רזיאל, נפל בפעולה חשאית בשירות הצבא הבריטי בעיראק, הפלמ״ח הוקם בסיוע בריטי למקרה של פלישה נאצית ומקרבו גוייסה יחידת צנחני היישוב שיצאו לפעולות קומנדו באירופה, וכן כ״ג יורדי הסירה ומפקדם הבריטי שלא שבו ממשימת חבלה במתקני הזיקוק בלבנון. על אלה נוספו 38,000 מתנדבים מהיישוב העברי (מספר עצום ביחס לאוכ׳ של 430,000 איש).
ח. ״ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל…הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית״ – אין מה להוסיף.
י. ״לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל״ – מדינה י ה ו ד י ת בארץ ישראל!
איפה הדמוקרטית? הלו הלו?
יא. ״אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו׳ אייר תש״ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע ל-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל״ – האסיפה המכוננת ה נ ב ח ר ת, לימים כנסת ישראל היא המוסד שמחזיק בסמכות לכונן חוקה, היא הביטוי המעשי לריבונות העם ומתוכה גם נבחרת הממשלה. ב-16 בפברואר 1949 קיבלה האספה המכוננת את חוק המעבר, תש”ט 1949, שבו הפכה את עצמה לכנסת הראשונה. מאחר שהאספה המכוננת לא קבעה חוקה לישראל, הכנסת היא היורשת של האספה בתפקידה זה.
יב. ״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות…״ – חוק השבות מבטא את המחויבות לעלייה יהודית וקיבוץ גלויות וחוקי המדינה ובכללם חוקי היסוד מבטיחים דה פקטו שוויון זכויות אזרחי מלא לכל תושבי הארץ.
יד. ״אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן…״ – מההסכם עם מצרים, עבור להסכם עם ירדן ולהסכמי אברהם ממשלות ישראל ככלל וממשלות הימין בפרט הובילו להישגים פורצי דרך ולמרבית הסכמי השלום והנורמליזציה מול מדינות ערב.
טו. ״מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה׳ אייר תש״ח, 14 במאי 1948״.
ונאמר אמן.