מדוע העדנה המחודשת שהשמאל מרעיף על מגילת העצמאות, דווקא עוררה בימין חשדנות קלה?
מאת: מתן פלג, יו”ר תנועת אם תרצו
מגילת העצמאות היא מסמך מכונן בקורותיו של המפעל הציוני וביסודותיה של מדינת ישראל. היא גובשה בעיצומה של מערכה קיומית עקובה מדם. הוכרזה יום לאחר נפילת גוש עציון, כשאחד עשר מתוך שלושים ושבעה חברי “מועצת העם” עוד נצורים בירושלים. הייתה מפץ מדיני ומוראלי ומאז מהווה את אחד הסמלים הבולטים ביותר של מדינת ישראל.
יחד עם זאת, בית המשפט העליון הבהיר כבר בראשית דרכו “שאין בה משום חוק קונסטוציוני הפוסק הלכה למעשה.” ייתכן והסיבה לכך הייתה שאם קוראים אותה במשקפי “ריאל-פוליטיק” עולה החשש שמדובר בגבינה שוויצרית בה פעורים יותר חורים, מאשר כרום בה גבינה.
החור הראשון ואולי המובהק ביותר במגילה, נמצא בעובדה שהיא מאשררת את תכנית החלוקה. כתוב במפורש שחור על גבי קלף: “מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האו”ם בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947…” כלומר המגילה משאירה פתח לטענה שהמדינה מוכנה להתקיים בגבולות המשאירים מחוצה לה את כל אזור שדרות ובאר שבע, אשקלון, ואשדוד. יפו, נצרת ונוף הגליל, טבריה עכו, נהריה וצפת. וודאי את כל חבלי יהודה ושומרון במובן הרחב של המילה.
חור בעייתי נוסף שפעור במגילת העצמאות, מורגש בעובדה שירושלים כלל לא מוזכרת בה. בירת הנצח של העם היהודי, עיר הכיסופים אשר אלפי שנים חתנים יהודים נשבעו לא לשכוח אותה, זו שבתפילות מצהירים, פעם אחר פעם, שבשנה הבאה נבוא לבנות ולהיבנות ממנה- לא נמצאת. גם לא ברמיזה.
גם עיגונה של ישראל כמדינת לאום יהודית, מאותגרת במגילה. הרי כתוב שישראל “תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה…” משתמע מכך שאם תהפוך המגילה לחוק, לא מן הנמנע ששופט עליון כזה או אחר, ח’אלד כבוב למשל, יצהיר שישראל חדלה מעתה להתקיים כמדינה יהודית, מפני שהיא מחויבת להעניק שוויון מדיני, כלומר לאומי, לכל דכפין. וודאי לערבים.
האם כל זה הופך את מגילת העצמאות לפסולת חיתון? לאו דווקא. יש לה זכויות אדירות. מגילת העצמאות קושרת כבר בתחילתה, את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל בקשר היסטורי: “לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.”
בהמשך שולחת המגילה יתדות גם אל המשפט הבינלאומי: “זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור… ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.”
מבחינה אופייה היהודי של המדינה, מצהירה המגילה שישראל “תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות” וכן שתהיה “מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.” המשפט הסגיר שלה מתחיל במילים “מתוך בטחון בצור ישראל…” כמו כן חמש פעמים מוזכר המונח “מדינה יהודית” במגילה. השורש “יהוד” (יהודי/יהודים/היהודית וכדומה) מופיע עשרים ושתיים פעמים. המילה “דמוקרטית”, לשם השוואה, לא מוזכרת פעם אחת.
מה “שמתחתן” עם המגילה, כלומר משלים אותה, הם בראש וראשונה “חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל” ו-“חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי”, המעגן בין היתר את דגל המדינה ואת המנורה כסמלה הרשמי, את “התקווה” כהמנונה, ואת העברית כשפתה הרשמית. חוק הלאום גם מעגן את לוח השנה העברי, את יום העצמאות וימי הזיכרון. את השבת ומועדי ישראל כימי מנוחה.
מגילת העצמאות היא גם המקום הראשון שמעניק למדינה את שמה. לפני כן היא כונתה בשמות שונים כמו “המדינה העברית” או “מדינת היהודים” אבל בשום מקום לא “מדינת ישראל”. כשם שיעקוב אבינו, רגע לפני ששב אל ארץ אבותיו מן הגלות אצל לבן הארמי, נקלע במעבר יבוק למלחמה קיומית, אותה שרד ולאחריה בורך בשם חדש: “לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.” כך לאחר אלפיים שנות שעבוד ואסונות נוראיים אותם הצליח העם לשרוד בדרך נס, זכתה מדינתו המתחדשת שוב לכינוי “ישראל”. מגילת העצמאות היא אמנם צעד קטן למדינה, אך צעד גדול לעם היהודי.
יחד עם זאת, עשו מייסדי המדינה בחוכמה כאשר הותירו אותה מחוץ לספר החוקים.
