מאיפה באה כל היהודו-פוביה הזו? ומה צריך לעשות איתה?
מאת: מתן פלג יו”ר תנועת אם תרצו (פורסם לראשונה באתר ערוץ 7)
באמת שקשה להישאר אדישים נוכח תמונות השנאה האוטו-אנטישמיות שנחשפנו אליהן כולנו, בצאת יום הכיפורים.
וזה זורק אותך הישר אל התהיה העמוקה לגבי יהודים שנולדו בתוך עמם ובנקודה מסוימת החלו לשנוא אותו באופן בלתי מרוסן כל כך.
סוג של שנאה עצמית אותה כינו במשך השנים במושגים כגון אוטו-אנטישמיות, או יהודו-פוביה.
את האפיון לאדם הפונה באופן גס כל כך נגד החברה בה נולד אפשר למצוא כבר בהגדה של פסח. מתוך ארבעת הבנים עליהם דיברה התורה מתואר “הרשע”- “לְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר”.
אותה יציאה מן הכלל, הכפירה בעיקר, העסיקה לאורך השנים לא מעט הוגים וחוקרים שתהו על מקורותיה. הפילוסוף הצרפתי ז’אן-פול סארטר ראה בתופעה הזו סוג של מזוכיזם והסביר במסה ‘מחשבות על השאלה היהודית’ את התופעה במילים הבאות:
“היהודי עייף מלקבוע מחדש שוב ושוב את זהותו, בפרט לאור המבט האנטישמי המתמשך התובע ממנו הפרכה מתמדת של שלל התכונות השליליות המיוחסות לו. משום כך הוא מחפש מנוחה ומרגוע מעוותים בכניעה-ללא-קרב, באימוץ טוטאלי של העמדה האנטישמית, ובלבד שייחסך ממנו הצורך בהגדרה עצמית…”
ד”ר גוסטבו פרדניק מקדיש בספרו “היודופביה-מאפייני השנאה ליהודים” מאמר שלם לתופעת השנאה העצמית. הוא מצביע על מקרים רבים בהם חברו יהודים מתוסכלים ממוצאם עד עמקי נשמתם, אל גורמים אנטישמים קיצוניים ביותר.
כך למשל הוקם ‘ארגון היהודים הגרמנים הלאומיים’ במטרה לתמוך “בתחייה הלאומית גרמנית” ערב עליית הנאצים לשלטון. חברי הארגון קיוו לקחת חלק במשטר החדש, אם כי סופם היה ככלל היהודים. פרדניק מביא כדוגמה את העיתונאי הווינאי ארתור טרביץ’ שהסביר במילים הבאות את תחושותיו לגבי מוצאו:
“כשם שמצורע או אדם החולה בסרטן נושא את המחלה המבישה תחת לבושו… כך נושא אני עמי את הבושה והחרפה, את האשמה המטפיזית של היותי יהודי… הנני חש על כתפיי את כל האשמה המצטברת של הגזע המקולל אשר דמו המרעיל מדביק אותי. אני חש כאילו אני, אני לבדי צריך להיענש עבור כל הפשעים שאותם אנשים מבצעים נגד הגרמניות. ולגרמנים ברצוני לזעוק: הישארו חזקים! ללא רחמים!”
אליקים העצני ז”ל, ממנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון, התמודד אף הוא בשאלת השנאה היהודית-עצמית הזו, ומפנה בעניין אל הגותו של תיאודור לסינג, פילוסוף גרמני שהתנצר בצעירותו ושב ליהדות לאחר אימוץ הרעיון הציוני, לפני שנרצח בידי הנאצים ב-1933.
לסינג טען כי היהודים, בשל העובדה שמצאו עצמם לרוב במצב של מיעוט סובל ורדוף, פיתחו עם הזמן תכונות של ערנות יתר וביקורתיות יתר כלפי עצמם. לדעתו, היו יהודים שאימצו לתוכם את הערכים הסביבתיים האנטישמיים ולאורם ביקשו כל הזמן להוכיח עד כמה הם יותר גרמנים מיהודים ואף יותר גרמנים מגרמנים.
לחשוב על הסברו של לסינג, מול מראות פעיל הקבוצה “אחים לנשק” ישי גרין זורק שטרות על צעירים חרדים שרקדו מחוץ לביתו של אריה דרעי בירושלים, ולהבין שהשנאה העצמית הזו נמצאת איתנו עד היום.
היהודי המומר תיאובלד מקיימברידג’ היה ככל הנראה הראשון להפיץ באנגליה את האשמה החולנית שיהודים רוצחים ילדים נוצרים לצרכים דתיים, אי שם בשנת 1154. בימינו להבדיל, מייסד ‘שוברים שתיקה’ יהודה שאול סיפר לתיירים בחברון כיצד מתנחלים מרעילים בארות מים של פלסטינים. העלילה הזו התפתחה ונפוצה כל כך עד שאבו מאזן השמיע בפרלמנט האירופי האשמה כמעט זהה לפיה “רבנים קיצוניים מעודדים מתנחלים להרעיל בארות”.
ישנו הבדל עצום בין ביקורת חברתית לגיטימית, מחאה נוקבת ורועשת, לבין אימוץ אמות מידה מעוותות ובעלות מוטיבים אנטישמיים.
בכל אופן ובכל מקרה אותם אנשים שונאי עצמם ותרבותם, לא יישארו הרבה זמן איתנו. מעבר לעובדה שדמוגרפית הם קטנים בעוד במחנה האמוני גדל, אז גם בדרך כלל כאשר אבות יהודים מלמדים את ילדיהם שאין הבדל גדול בין ירושלים לברלין והיהדות כולה היא רק פולקלור שראוי להתחמק ממנו- לא עומדים במבחן הזמן שארץ ישראל מציבה להם. לטוב ולרע. זה המצב.
לאור כל זאת עדיף לבחור בסבלנות, ולתת לחיים לעשות את שלהם.
