רק בני אדם -סקירה על המיני-סדרה ‘האחת’
מאת: ד”ר שחר גולן
סיימתי עכשיו לצפות בהפקה של ערוץ 1 על טייסת 201 במלחמת יום כיפור. המשפט הכי חשוב בתכנית מבחינתי הוא המשפט של איתן בן אליהו: “זה מקלקל קצת את האישיות שלנו, הטייסים”.
כבר בהתחלה חשוב לי להפריד בין הפן האסתטי של ההפקה לבין התוכן והמסרים הסמויים שבה. רואים שהושקע המון ביצירת התכנית ושהיא תוכננה בקפידה. דווקא לכן חשוב לבחון מה מנסים לאמר לנו בין השורות.
המסר שהכי חשוב לי לפרק הוא עצם ההתמקדות בטייסי ‘האחת’ שמאחוריו עומדת התפיסה “אנחנו הצלנו את המדינה”. אז לא, הטייסים לא הצילו את המדינה. אכן לחיל האוויר יש תפקיד מכריע במלחמה ואכן הטייסים הם אנשים סופר-מוכשרים שמגיעה להם המון הערכה. יחד עם זאת, מה שנותן לאנשים האלה את היומרה זה הכלי שהם מחזיקים את הסטיק שלו. המטוס הוא הכלי שובר השוויון. ההכשרה של הטייסים שבנויה על תורת לחימה שנבנתה לאורך שנים היא זו שהביאה לתוצר הסופי. הטייס הוא רק החוליה האחרונה בשרשרת.
חלק גדול מהתכנית עוסק באתגרים המנטליים, הרגשיים והפיזיים שהטייסים התמודדו איתם במלחמה ושחלקם מתמודדים איתם עד היום. גם כאן חשוב להדגיש כי האתגרים האלה אינם ייחודיים לטייסים ואפילו להיפך, בחילות אחרים ובפרט בחילות השדה, האתגרים האלה ניכרים פי כמה. ההקרבה העצמית, הפחד, הרעות וההשלכות של הרג שהמלחמה מחייבת; כל אלה מועצמים פי כמה אצל לוחם חי”ר שרואה את הלבן בעיניים של האוייב. גם זוועות השבי שמתוארות אינן ייחודיות לטייסים.
לאחר שהוצאנו את העוקץ מהמניפולציה הרגשית שמופעלת על הצופה, חשוב גם לבחון את חוט השני שעובר דרך כל הסדרה: המטוס הלובי, הטעויות המבצעיות, הפקודות השגויות ולבסוף (כמובן שזה יהיה בסוף, אחרי שהצופה כבר מוצף רגשית ומוכן לקבל את המסר) המונולוג “לא טוב למות בעד ארצנו, כי ארצי שינתה את פניה”. המסר הוא: אנחנו האנשים שהצלנו את המדינה ואתם כפויי טובה.
לדעתי טוב היה עושה העורך לו היה משאיר את הסצנה האחרונה על חדר העריכה. אין בה כל תוספת לסיפור על יום כיפור. בלעדיה היה ניתן לחתום את הסדרה במסר המורכב גם כך “הטייסים הם אנשים שמדינת ישראל חבה להם הערכה גדול על תרומתם ויחד עם זאת גם הם רק בני אדם. בני אדם עם חולשות ושאיפות, בני אדם שגם טועים לפעמים ובמלחמה הם עשו את המיטב לפי שיקול דעתם באותה העת”. העורך לא התאפק ואנס את האקטואליה על ההסטוריה ועיוות את המסר ל”אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”.
אז חשוב לי לאמר לאותם הטייסים וגם למי שהפיק את התכנית: אתם רק בני אדם. בני אדם מוכשרים ללא ספק. אין בי כל טענה כלפיכם על הטעויות שעשיתם בזמן הלחימה. אין בי גם טענה כלפי אלה מכם שלא עמדו במשימה ונשברו. אני מעריך את ההקרבה שלכם למען המדינה כמו שאני מעריך כל אחד ואחד מחיילי צה”ל שמתגייסים לשירות קרבי משמעותי. אני חומל עליכם על הכאב והסבל שחוויתם. יחד עם זאת אני לא מקבל אתכם כעליונים. על אף העובדה שאתם טסתם גבוה מעלינו, אתם לא נעלים עלינו. המדינה אינה שלכם יותר מאשר היא שלי או של כל אזרח אחר.
לטייס האחד שסיפק את המשפט החותם אומר כך: לא הארץ שינתה את פניה. אתה שינית את פניך. הארץ היתה ונותרה מדינת היהודים. מדינה שמתקיים בה דיון נוקב ולגיטימי. הארץ לא היתה שלך, על אף הוורטיגו שהמלחמה הכניסה אותך אליו, וגם היום היא אינה שלך. הארץ היא שלנו. של כולנו. אם אתה מחליף את “טוב למות בעד ארצנו” ב”טוב למות בעד ארצי”, וברגע שהארץ מפסיקה להיות שלך בלעדית אתה כבר לא מחוייב לה, איבדת חלק גדול מהזכות שלך על הארץ.
