כולם יהיו צודקים ביום שאחרי. זה מצב רגיש שחייבים להיערך אליו בהתאם.  

כולם יהיו צודקים ביום שאחרי. זה מצב רגיש שחייבים להיערך אליו בהתאם.

 

מתן פלג,יו”ר תנועת אם תרצו, מחבר הספר “מדינה למכירה”

 

“מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר? שואל ארז לב ארי באחד משיריו המעולים וממשיך: אני צודק, אבל נשארתי לבד.”

זה בדיוק המצב שאורב לנו כחברה מעבר לפינה ביום שאחרי המלחמה וחייבים להיערך לכך כבר עכשיו.

 

מצב בו יש הגיון וצדק בקרב כלל הטויעונים והמתווכחים, או לכל הפחות כך כולם ירגישו.

 

רק לפני שנתקדם, חשוב לומר בגאווה שנכון לעכשיו רובו המוחלט של הציבור בישראל בכלל לא מתעסק בזה. לא בוויכוחים ולא בהאשמות הדדיות. גם לא בהלקאה עצמית. הרוב מסתכל קדימה נוכח צוק העיתים. מי שגויס- מתאמן ללחימה, מי שנותר בעורף- מתנדב. אחוזי הגיוס למילואים עברו מזמן את מאת האחוזים ומאות אלפי אזרחים מתנדבים בארגונים חברתיים, בעמותות, ביוזמות פרטיות ובתרומות למען החיילים והמפונים. עושים כל שביכולתם למען הניצחון.

 

את הסימן לבאות מאידך, אפשר לראות בקלות ברוב אולפני הטלוויזיה והרדיו המקדמים תעשיית דכדוך, חרדה וביקורת ארסית אחד כלפי השני וזה נמצא גם ברשתות החברתיות.

 

אומנם כרגע הם פחות דומיננטים וממילא התרגלנו לסגנון, אבל בימים כתיקונם אלו מעצבי דעת הקהל או לפחות המשפיעים עליו.

ביום שאחרי הם אלו שיובילו את הטון.

 

פה צריך להבין שלכל אחד מהצדדים יהיו טיעונים משכנעים מדוע דווקא הוא צדק, מפני שקונספציות מנוגדות קרסו בו זמנית.

 

מתנגדי הגירוש מגוש קטיף יוכלו לומר שהתריעו תמיד, מפני שבאמת אי אפשר להתעלם מהעובדה שקו ישיר עובר בין קירוב הגבול אל קיבוצי העוטף ובין השחיטה הנוראה שחווינו ב 7 באוקטובר.

 

אבל מולם יעמדו תומכי ההסדר המדיני ויאמרו שדווקא הקונספציה של מתנגדי המדינה הפלסטינית, היא שהביאנו עד הלום. מפני שלא ניתן להגיע למצב של חמאס מתון בעזה ורש”פ מתון ביו”ש, כשתי חטיבות מתחרות אשר איבתם ההדדית מונעת במקומנו “מדינה פלסטינית”.

 

גם אלו שגרסו לאורך השנים שחייבים לאמץ תודעת ניצחון באופן מיידי. לחתור להכרעה בעזה מפני שהעדר ניצול ההזדמנויות להכות בראש הנחש יעלה לנו ביוקר צדקו ומצד שני עדין יימצאו רבים שיטענו הפוך. שדווקא העדר הפיתוח הכלכלי בעזה והעדר התקווה לאדם הקטן, הם שסללו את הדרך להפיכת החברה העזתית לאלימה כל כך. נאצית.

 

גם אלה שטוענים שהכול בגלל ביבי וגם אלה שיטענו שהכול בגלל השקמה ברסלרים ידעו בתוך תוכם שהם צדקו.

 

ומה נעשה עם כל הצדק הזה על הבוקר? שוב פעם נפגין במאות אלפים אחד מול השני? כבר עדיף לחשוב מחוץ לקופסה ולנסות להיגמל מכל הארס הזה. ללכת נגד רוח הזמן של קיטוב קליט ופשטני ולנסות להכיל אחד את השני.

 

בסופו של יום מחבלי חמאס לא ידעו להבחין בין פעילי שלום שהסיעו עזתים לבתי חולים בישראל ובין אזרחים שהצביעו בקלפי לאיתמר בן גביר. כולם היו יהודים ויהודיות. גם הזקנים וגם התינוקות.

 

לכן גם את הקריאות להתפטרות כדאי לדחות מעט. ממילא מדובר במעשה בלתי נמנע. מעטים האנשים שחושבים שאחרי אסון שכזה יכול ראש ממשלה, ראש שב”כ, ראש אמ”ן ורמטכ”ל להישאר בתפקידם ולהתנהל כאילו לא קרה במשמרת שלהם הטבח הנורא ביותר שידע העם היהודי מאז השואה.

 

פוגרום בו נרצחו יותר יהודים מאשר בפרעות קישינב, תרפ”א, תרפ”ט, והמרד הערבי הגדול ביחד.

 

השתנינו בגלל האסון. כולנו. בואו ננסה שזה יהיה לטובה.

 

כדאי להתחיל בלהיות סבלניים יותר אחד כלפי השני.

כן להתדיין וכן להתווכח. אפילו בשצף קצף. אבל לכבד ולא לשנוא. ממש להתחבק בסוף הוויכוח.

פשוט כי אין לנו ברירה. פשוט כי אין לנו ארץ אחרת.

 

רק כך נוכל להבטיח את עתידה של מדינת ישראל ואת עתידם של ילדינו במולדתם הנצחית.

Print Friendly, PDF & Email