מאת: שי רוזנגרטן, סגן יו”ר תנועת אם תרצו, רס”ן במילואים בחיל הים.
כאחד שפיקד על לא מעט תצפיתניות בחיל הים (בקריות שליטה) במהלך השירות הצבאי שלו – זה השקל וחצי שלי על סוגיית הטבח בבסיס נחל עוז שעלתה לתודעה הציבורית השבוע (במאמץ לא לפרוץ את ביטחון המידע):
חיל הים מהווה דוגמה ייחודית בזירת המלחמה של ה7.10.23 לאור העובדה שהוא ככל הנראה החיל היחיד שיישם בהצלחה לקחים של אירוע “כמעט ו..” משנת 2014, ולמעשה מנע קרוב לוודאי אירוע טבח דומה ומזעזע במוצב השליטה השוכן בחוף זיקים.
אחזיר אתכם ליום הראשון של מבצע “צוק איתן” – למי מכם שזוכר או לא, אחת מ”מכות הפתיחה” המוצלחות יחסית של ארגון החמאס במלחמה ההיא, הייתה היכולת להנחית חוליית קומנדו ימית מאומנת ומצוידת היטב על חוף זיקים, מטרים ספורים ממוצב ‘ארז’ של חיל הים. הקרב שהתחולל שם לאורך שעה ארוכה זכור לי היטב, אף על פי שאני בכלל הייתי מאלו ששירתו במוצב המרוחק יותר באשדוד.
הסתבר מאד מהר כי היכולת לספק מענה באש לאירועים מהסוג הזה היא מוגבלת מאד: תוואי השטח החולי, רווי בדיונות וצמחייה, הקשה מאד על היכולת להגיב מהים או מהיבשה, ולמעשה המענה האפקטיבי הראוי היחיד היה באמצעות כלים מהאוויר. עד שהמענה הזה הגיע לקח זמן (הרבה פחות מהזמן שלקח ב7.10.23 אבל עדיין), בינתיים נאלצו המפקדים של מוצב השליטה הימי להגיב באש מנשקים אישיים ולנהל קרב בלימה, שבנס לא הסתיים באירוע טבח דומה לזה שאירע בנחל עוז. עד שחוסלו מהאוויר, הצליחו המחבלים להצמיד מטען לטנק צה”לי (אירוע שהתפרסם בתקשורת לפני כמה שנים) ולהתחפר היטב בחוף – סובלים רק ממעצורים בנשק בגלל המגע עם הים והחול.
כשכל האירוע המסוכן הזה נמצא בראשם של מפקדי חיל הים, התקבלה החלטה ייחודית שהצילה בדיעבד את בקריות השליטה של חיל הים מטבח אכזרי כמו זה שצפיתם בו אמש – להעביר את התצפיתניות אל המוצב הזירתי באשדוד, ולאייש ממרחק של קילומטרים את אמצעי התצפית שעל הגבול.
צריך להבין כי לא מדובר על מהלך פשוט כל-כך. בראייה אסטרטגית כללית נוכל לומר שהשארת מוצבי שליטה מתפקדים באזור הגבול, היא עניין חיוני שמאפשר למפקדי הכוחות בשטח להגיע אליהם במהירות וביעילות, ולהבין את תמונת המצב בגזרה – מבלי לקפוץ אל מוצבים מרוחקים קילומטרים מקו המגע. תוסיפו לכך תקלות קשר ותקלות טכניות נוספות שעלולות לצוץ בזמן אירוע אמת ותקבלו יתרון בולט נוסף להשארת כוח תצפית מיומן וקרוב. הסיבות האלו, ועוד סוגיות של “מתח מבצעי” והיכרות עם השטח, גרמו למשל לכך שגם אני ברמה האישית מאד לא אהבתי את הרעיון להסיג את התצפיות קילומטרים אחורנית (אל חשש, איש לא עצר להתייעץ עם סגן צעיר בקבע).
למרות הקשיים, הבינו בחיל הים את הסיכון הניכר שכרוך בהשארת בקריות שליטה שאינן מיומנות כלל בניהול קרב פנים אל פנים, עם כוח אבטחה דליל ומפקדים שאינם לוחמים – והחליטו על הצעד הלא פופולרי הזה. איך אני יודע שהוא לא היה פופולרי? משום ששום מהלך כזה לא נעשה (למיטב ידיעתי) בחטיבה הצפונית או בחטיבה הדרומית של רצועת עזה.
את התוצאות הרות האסון של חוסר היכולת *להסיק מסקנות באופן רוחבי בין זרועות הצבא השונות*, ראינו כולנו בסרטון ששוחרר אתמול בערב. ואילו אני הייתי אחראי לתחקר אפילו רסיס של אירוע ממה שהתחולל בשבת השחורה של שמחת תורה – הייתי בוחר להתמקד בעובדה ששום לקח מהאירוע הפלישה החמור שתואר לעיל, לא התקבל מחוץ לחיל הים!
אין הכוונה לומר שרק הסגת התצפיות אחורנית הייתה פותרת את הבעיה, זה בהחלט הפתרון שבו בחרו בחיל הים. אבל אפשר בהחלט היה להכשיר אחרת את כוח האבטחה שהוצמד לתצפיתניות, את המפקדים שלהן ואפילו את החיילות עצמן. לא ייתכן שאחרי סבבי לחימה ממושכים, אחרי שאיום המנהרות והפלישה מהים מהתת קרקע היה מוכר היטב – נשארו עשרות חיילות צמודות לגדר הגבול מבלי יכולת ממשית להגן על עצמן. גם אם לוקחים בחשבון את התפיסה המוטעית שפלישה רבתי של אלפי מחבלים אינה אפשרית, אפשר היה להניח לכל הפחות שפלישת עשרות חוליות בכמה מוקדים שהיו עשויים בהחלט להעסיק את הכוחות הלוחמים ולא לאפשר להם להגן על מוצבי התצפית – היא תרחיש אפשרי עד כאב.
באין תחקיר מקיף שפורסם לציבור, איני יודע להגיד עד כמה נלקחו אפשרויות כאלה בחשבון, אבל במבחן התוצאה קל לומר שנכשלנו באופן מחריד (ולא רק בתחום הזה). אני מקווה שהפעם, אחרי כל-כך הרבה דם שנשפך, יסיקו את המסקנות בהתאם.
