פרשת חוקת: וַיִ֥שְׁבְּ | מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי
מאת: אלמוג קשתי, ס. ראש אגף קשרי ציבור בתנועת אם תרצו
וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַֽעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ-עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָֽאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֨חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִ֥שְׁבְּ | מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי:” (במדבר כ”א א’). מלחמת ערד – מלחמה זו מוזכרת בשלושה פסוקים שקל מאד לפספס במרוצת קריאת הפרשה. הפרשה מתחילה בדיני פרה אדומה, פטירת מרים, הכאת הסלע בידי משה ופטירת אהרן. וממשיכה בהמנעות ממלחמה באדום, ובמלחמות ישראל כנגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. אך אלו ג’ פסוקים חשובים מאד למצבנו היום. תרגום יונתן מבאר כי היו אלה עמלקים שהתחזו לכנעניים – דברו כנענית ולבשו עמלקי . העמלקים מזהים את חולשת ישראל רגע לפני הכניסה לארץ-ישראל המערבית. הם מזהים כי שניים ממנהיגי העם – מרים ואהרן – הלכו לעולמם ומשה נשאר לבדו להנהיג את העם וגם הוא לא מדייק בעבודת ה’, ומכה את הסלע במקום לדבר אליו. הם רואים את העם מתמרמר כנגד המנהיג שלו. ואז הם מחליטים שזהו הרגע הנכון לתקוף את העם – העם במשבר מול ההנהגה, זוהי שעת כושר למלחמה. העמלקים תוקפים ושובים שבי. תרגום יונתן מתרגם “וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא” ואילו רש”י בפקחותו מבאר כי “אינה אלא שפחה אחת”. ניתן ללמוד מכך ששפחה אחת בישראל היא שביא רבא – עם ישראל כואב את החטיפה כאילו מדובר באדם הכי חשוב והכי נכבד בעם. ועל כן הוא יוצא למלחמה כנגד החוטפים. עם ישראל לא מתעכב בזהות החוטפים ומתפלל בלשון כללית אל ה’ “…אִם-נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת-הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י…” (במדבר כ”א ב’). העם משיב את החטופה שלו ומחרים את כלל השטח העוין לה’.
אז כמו היום במקום פטירת המנהיגים אנו עדים לשיבוש ערכי עצום במערכות המדינה השונות. במקום ערד יש לנו עזה. ובמקום עמלקי בלשון כנעני יש לנו את שבטי עזה ובנותיה. אך יש לשים לב כי האויב דומה מאד לאויב המקראי. האויב זיהה את משבר העם כחולשה והחליט לתקוף. לשונו היא “כנענית” – מצהיר שכל כוונתו היא להחזיר שטחים גזולים. אך רוחו ודחפיו הם רוח עמלק שבקרבו – הדרך הברברית, האכזרית והנוראה שבה הוא נלחם, הקורבנות המרכזיים שהוא בוחר, מלמדים כי בוערת בו שנאת ישראל חזקה ואיתנה כשנאת עמלק את ישראל. ועל כן עלינו ללמוד מהפרשה את הדרך לנצחון. עם ישראל במדבר מתפלל לאלהיו – נודרים נדר להחרים את שטחי האויב. אנחנו היום צריכים לכל הפחות להתקרב חזרה לאלהינו, לתרבותינו הרוחנית – לזהות הליבה שלנו. הותקפנו כי אנו יהודים – יהודים בארצנו – את היהודי הגשמי והרוחני בקש האויב להשמיד ואנחנו צריכים להשיבו בחיזוק היהודי הגשמי והרוחני כאחד.
