מטות מסעי: גבולות של קדמה
מאת: אלמוג קשתי, סגן ראש אגף קשרי ציבור בתנועת אם תרצו
מסיימים את חומש הפקודים – חומש במדבר. שתי פרשיות אחרונות – מטות ומסעי – גדושות בנושאים מרתקים. מתחילים בפרשת נדרי הבת והאשה, המלחמה כנגד מדין, חלוקת שלל המלחמה, בקשת שבטי ראובן וגד לנחלה בעבר הירדן המזרחי – באדמות שנכבשו זה עתה, התחייבותם להיות חלוצי צבא בכיבוש הארץ, מסעות בני ישראל ממצרים ועד ערבות מואב, ציווי השמדת עמי כנען באופן מחלט, גבולות ארץ כנען, חלוקת נחלות ישראל בארץ כנען, ערי מקלט וערי הלווים, וחותמים בבקשת שבט מנשה למשה שלא יעברו נחלות משבט לשבט. כמו שניתן לראות אלו המון נושאים שעיקרם האדמה, הדרך, הארץ.
ואני רוצה להתמקד בנושא מאד מרכזי – גבולות ארץ כנען. במהלך כל חומש במדבר כאשר מגיעים לרשימה שבטית כלשהי, בין אם מדובר בנשיאים, או בין אם מדובר במפקדי המדבר, להוציא את רשימת המרגלים – אז ישנו סדר מאד ברור. פותחים בשבטים מימין לאהל מועד – ראובן, שמעון וגד, ממשיכים לשבטים האחוריים שבטי רחל: אפרים, מנשה ובנימין, עוברים לשבטים משמאל למשכן – דן, אשר ונפתלי, וחותמים בשבטים הקדמיים: יהודה יששכר וזבולון. הסדר הוא מחנה ראובן, מחנה אפרים, מחנה דן ומחנה יהודה – דרום, מערב, צפון ומזרח. הסדר הזה הוא תמוה במקצת – כי היינו מצפים שנתחיל עם השבטים הקדמיים – מחנה יהודה. אך המקרא בוחר להתחיל עם מחנה ראובן שבדרום. והסיבה אולי נעוצה בפירוט גבולות ארץ כנען.
בפרשה החותמת את הנדודים הגבולות מתבארים באותו הסדר – גבול דרום על ספר המדבריות הדרומיות, גבול מערב הוא הים, גבול צפון ההרים וגבול מזרח הירידה בשבר הסורי אפריקאי. ארץ כנען מעיד עליה שמהּ, היא הארץ בה נכנעים. והשאלה היא למי? האם לאלהי נכר כמו מדינות? כסף? זהב? אלילים? או לאלהי ישראל? כאן בארץ כנען נכנעים ל…! ומלמד אותנו הקדוש ברוך הוא את הסדר הנכון של העבודה לפי גבולות הארץ. אתה מתחיל בימין הארץ כיוון דרום צד של החסד. אתה מתחיל בלקבל את החסד האלהי, בהכרת תודה על כל דבר גשמי שהוא נותן לך בתנאים המדבר הקשים ובכך אתה בונה קומה רוחנית של קבלה.
לאחר מכן הגבול הבא הוא הים המגע עם העולם, המסחר שמגיע מארצות הים. אתה מגיע עם המסר האלהי שכבר החל להכות שורש ומקבל מאומות עולם דברים טובים, מוצרים וכלים של קומה גשמית. ובכך הקומה הגשמית מתחזקת ומתברכת ומשלימה לקומה הרוחנית. כעת מתחיל גבול צפון – שמאל – הצד של הגבורה. כאשר שתי הקומות הרוחנית והגשמית איתנות מתחילים ישר בהר ההר – הר על גבי הר וממשיכים בדרך קשה של הרים גבוהים, דרך של עליות וירידות – בדרך הזו כלל הכוחות נבחנים ומתחזקים. וחותמים בגבול המזרח – הצד הקדמי – הצד שמראה לאן הפנים מכוונות? לאיזו מגמה מוסרית אנו מכוונים את עצמנו? אנו יורדים לאורך התוואי של השבר הסורי אפריקאי עד ים המלח. כאן אנו לומדים שגם לאחר שהגענו לגבהים עצומים עלינו לרדת חזרה ולראשית המסע ולתת מכחנו לאלו שרק בהתחלה שנמצאים בראשית המסע בים המלח. המגמה התמידית היא לעלות על מנת להעלות – להתקדם קדימה, להתחזק ולחזור חזרה ולחזק את האחר שחלש ממך, שנמצא כעת בתחילת הדרך. ובכך אתה נכנע ועובד לאלהי ישראל שרוצה לקדם את העולם, לחזקו ולברכו. המסע האישי לעולם לא יכול לבוא במנותק מהכלל – מהחברה. אלא מחויב הוא לסייע לכלל.
