אין הגמל הישראלי רואה את דבשתו
מאת: לביא בובליל, רכז משנה בתא אם תרצו באוניברסיטת אריאל
במהלך השבוע האחרון פורסם מפי גורם מדיני “שגם היום אזרחי מדינת ישראל יכולים לישון בשקט בלילה בלי חשש למלחמה בגזרה הצפונית, עוד ציין אותו גורם כי לא היו חללים בתקריות בגזרות השונות”. חרף הניסיונות של אותו גורם להרגיע, מצאתי את עצמי מתקשה להירדם בשבוע האחרון.
רצף האירועים בזירה הישראלית הפנימית הוא זה שמדיר שינה מעיניי, עם חיזבאללה נסתדר וגם עם חמאס, אבל מה יהא עלינו, היהודים?
אירועי השבוע האחרון שבעת כתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים רק במחציתו (יום ג’), מוכיחות לנו כי המרחק בין מזרח למערב, בין ישראל ויהודה הוא עצום ועוד מעט לא נמצא את הדרך לאחות את הקרע ההולך ומעמיק בתוכנו.
ופה מגיעה השאלה, למה? הרי לא בשביל הפיצול והשסע נהרגו מתחילת המלחמה כמעט 700 חיילים. לא בשביל זה חבריי ליאור עזיזוב ואוריה איימלק גושן ז”ל וגיבורים לאומיים נוספים כמו רועי קליין וארלוזור לב הקריבו את הכל. לא בשביל שבשנה ה-76 לקיומה נגיע למצב של היפרדות הנובעת מהרס פנימי-עצמי, הנה כמה תזכורות לדברים ששכחנו:
- ערבות הדדית – האירועים בשדה תימן ובית ליד מחקו את הערך של ערבות הדדית, יהודים, לובשי מדים, שמייצגים את המדינה, חשודים לכאורה בביצוע מעשים לא מוסריים במחבלים הראויים למות. וכאשר אזרחים הגיעו להפגין ולעזור לחיילים העצורים, כדור השלג התגלגל לאנרכיה ואלימות בין יהודים ויהודים, בין אזרחים לחיילי צה”ל.
- עניין עירך קודמים – בתוך האירועים הקשים שפקדו אותנו נשכחה ילדה בת 9 מצפת בשם היימנוט. אנחנו מוצאים את הזמן להפגין נגד הממשלה או הצבא במקום להרים את הכפפה ולמצוא את הילדה ששכחנו.
- התבוננות עצמית – צריך לזכור, מדינת ישראל היא דמוקרטית, אין מקום לרגש כשזה נוגע בערכי היסוד שלנו כחברה. על מחבלי הנוח’בה לקבל הגנה משפטית ועל המשטרה הצבאית לחקור את האירוע מתוקף תפקידה, אך לפני שנשפוט את מחבלי הנוח’בה עלינו לעצור, להסתכל עלינו ולשפוט את עצמנו כחברה.
ההיסטוריה לא תוכל להצדיק כיצד הגענו לשסע שעלול להביא להתפרקות לשתי ישויות מדיניות. אידאולוגית, אנחנו כבר שם. מה שדרוש כרגע הוא למצוא גשר שיוביל לפיוס, למצב פשרה.
לנסות להיות באחדות אפילו אם זה רק לזמן המלחמה, עלינו להבין כיצד להישאר שלמים ולהכיר ביחד, בחברה הישראלית על כל גווניה, כדאי שנלמד שוב לחיות אחד עם השני ולא נדע רק להילחם זה לצד זה.
גם אם אין חללים בנפש בקרב כוחותינו בשבוע האחרון, גופתה של ישראל הריבונית מנוקבת מזמן ואולי נושמת את נשימותיה האחרונות.
