פרשת דברים: צוואת משה לשופטי ישראל
מאת: רס”ן במיל. שי רוזנגרטן, יו”ר תנועת אם תרצו
פרשת השבוע, היא גם הפרשה הפותחת של ספר דברים, אשר עוסק כולו בצוואת גדול היהודים בכל הזמנים – משה רבינו. את נאומו פותח משה בסקירה היסטורית של מסעות עם ישראל ומלחמותיו, החל מהנסיעה מהר סיני לעבר ערבות הירדן, במשך 38 שנה.
מעניין לראות כי משה פותח את נאומו ההיסטורי שמהדהד במשך אלפי שנים, באזכור טכני ומוזר למדי. עוד בטרם הוא פותח את הסקירה ההיסטורית של המסעות והמלחמות בעבר הירדן, ובטרם הוא מתחיל ממש את סדרת נאומי התוכחה שלו, הוא מקדיש את דבריו הראשונים דווקא למינוי שופטי ישראל:
“וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ” (דברים, א’ ט”ו-ט”ז).
אם כן לפי משה רבינו, הבסיס לחברה צודקת שתהיה מסוגלת לעמוד באתגרי המסע לעבר ארץ ישראל, וכל שכן להיכנס אליה – מתחיל במינוי אנשים חכמים ונבונים, אנשי אמת וצדק, אשר ישמשו כשופטים ובוררים בין אנשי ישראל. משה אף מקפיד להזהיר ולהבהיר מה מצופה מכל מי שמקבל את המינוי הנכבד של שופט בעם ישראל:
“לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּי. (דברים, א’ י”ז).
נשאלת השאלה, מדוע מכל המצוות, החוקים והמשפטים אשר מקבל משה בהר סיני, הוא בוחר לפתוח את נאומו דווקא בעניין השפיטה? הרי יכל למשל לפתוח את דבריו בעניינים שבין אדם למקום: קידוש ה’, ייחוד האמונה, איסורי עבודה זרה. לא חסרים גם ציווים חמורים בעניין אדם לחברו: רצח או גילוי עריות.
נדמה כי התשובה טמונה ברקע עצמו שבו נאמרים דברי משה, לפני הכניסה לארץ. על מנת שעם ישראל יוכל לקבל את ארץ ישראל – עליו קודם כל להישאר עם. וכדי להישאר עם, על אנשיו ללמוד לחיות זה עם זה בשלום לאורך מאות ואלפי שנים, גם על רקע חילוקי דעות ומשברים מבית ומחוץ. התפקיד המקודש, לשמור על אחדות העם, לשמוע בין איש לאחיו ולשפוט צדק, ניתן לשופטים ולדיינים.
אם אלו מועלים בתפקידם, החברה הישראלית עד מהרה מתפוררת ומפולגת, כך שהיא נחשפת לאיומים קיומיים מבפנים ומבחוץ. כמאמר חז”ל: “אם ראית דור שצרות רבות באות עליו – צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל” (מסכת שבת דף קל”ט).
משה רבינו יכל לבחור לפתוח את נאומו בשלל חוקים ומצוות אשר קיבל בהר סיני, אבל על רקע הכניסה לארץ ישראל הוא בחר קודם כל ולפני הכול להבהיר את תפקידה הקריטי והייחודי של מערכת המשפט הקדומה של עם ישראל, רגע לפני שהוא עצמו עובר מן העולם ומפסיק לשאת את העם על כתפיו הרחבות.
נדמה כי משה, פסגת האנושות מאז ועד ימינו, ידע להצביע על נקודת התורפה העיקרית של עם ישראל לאורך דורות על גבי דורות. מערכת משפט שאינה שופטת בצדק ובאמונה, מערכת שמועלת בתפקידה – עשויה למוטט את כל המפעל האדיר של ריבונות עם ישראל בארצו.
מנגד, מערכת משפטית אשר נוהגת באופן ראוי מסוגלת להעלות את העם לפסגות חסרות תקדים. כפי שנאמר על דוד המלך, אשר הוביל את עם ישראל לפסגת הריבונות בכל הזמנים: “וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ” (שמואל ב’, ח’ ט”ו). גדול מלכי ישראל לא נשתבח אלא בעשיית משפט צדק, וכך גם שלמה המלך בנו.
אכן, גם ללא ארץ וגם ללא ריבונות יכול העם להתקיים באופן מנוון בגלות, כאשר הוא חוסה תחת מערכות משפט חיצוניות של אומות העולם. אבל מערכת משפט צודקת וערכית היא הכרחית אם העם מעוניין לשמור על ריבונותו ולפתח אותה – משום שבה תלויה אחדות העם ומערכת החיסון שלו מפני איומים פנימיים וחיצוניים.
נאומו של משה מהווה עבורנו מגדלור בוהק אבל גם נורת אזהרה חמורה באשר לבאות. נדמה כי המסר שלו חסר לנו, במיוחד בימים שבהם נראה כי מערכת המשפט של עם ישראל ירדה לחלוטין מהמסלול של ערכי הצדק והמוסר היהודיים. את התוצאות כולנו רואים בשנים האחרונות.
נישא ברכה כי הקב”ה ייתן לנו את הכוח לעמוד באתגרים ולהשיב את מערכת המשפט למסלולה הראוי בטרם תיקראנה צרות נוספות על העם שלנו.
בברכת עם ישראל חי ושבת שלום.
