מדובר בחטופים אחרים. בנופלים אחרים. נרצחים אחרים
מאת: דב טרכטמן, ראש אגף הדיגיטל בתנועת אם תרצו
רגע לפני ט’ באב הגיע הזמן להכיר באחת הבעיות של ישראל בעידן הרשתות החברתיות. הקיטוב בשיח הקצין מאד. ישנן מספר סיבות לכך:
- בשיח הישראלי כבר אין “פרות קדושות”. זה לא דבר רע בפני עצמו – לגיטימי לדון ולבקר כל דבר. אבל כשזה מצטרף לשאר הסיבות – השיח הופך לרדוד, לא ענייני וגם פוגעני.
- כשרשתות חברתיות הפכו לכיכר העיר, והמסך מהווה מחיצה דמיונית – אנשים שוכחים לפעמים שהם מדברים עם אנשים אחרים. אמנם פעם האינטרנט התאפיין בזהויות אנונימיות וכינויים, דבר שאיפשר לאנשים לשחרר חלק מהמסננים שאולי יש להם ביום יום. אך היום, תחת שמם ועם תמונתם אנשים עושים זאת בבוטות הולכת וגוברת.
- הניסיון של אנשים להצטייר כ”אותנטיים” מוביל אותם לפעמים לאגרסיביות רעיונית ומילולית כדי להוכיח עד כמה הם כנים בעמדות שלהם ובתפיסות העולם שלהם. אך במקרים רבים, בשיח פנים מול פנים, רובם לא יעזו לדבר כך לאיש אחר.
- תדלוק על ידי גורמים בעלי אינטרס. רבות נכתב בשנים האחרונות על ניסיונותם של צדדים שלישיים, בדרך כל גורמים עוינים, לנסות ולהבעיר את השיח, גם במציאות הפיזית וגם במרשתת. פרופילים פיקטיביים שמזינים המוני תגובות תרעלה ותבערה כדי להצית שיח מפלג כדי לקרוע חברה או כדי להכניס שיח אחר.
- הפלטפורמות עצמן שממשיכות לתת תיעדוף לפוסטים מעוררי מחלוקת כי הן זוכות ליותר מעורבות בתגובות ושיח ולכן חשיפה וגורמות למשתמשים להשאר זמן רב יותר בפלטפורמה ובכך להחשף ליותר פרסומות. הוויכוחים שלנו = כסף לבעלי הפלטפורמה.
הסיבות הללו, לצד סיבות אחרות שבוודאי תוכלו לשער ולהציע לאחר קריאת הטור, הביאו לכך שבישראל 2024, ישראל שנמצאת במלחמה. ישראל שידעה חודשי ערבות הדדית אמיצה וחזקה בין אנשים, בין קהילות, בין מחנות, ונכנסת מדי יום לרשת וחוזה שוב בשיח קשה ורדוד. איחולים נוראיים של אנשים אחד כלפי השני.
זה כל כך מוזר – כי כשאנשים שחוזרים ממילואים, בעיקר אלו שהיו במילואים תקופות ממושכות, הם חוזרים לחברה ששוב משוסעת ומפולגת לכאורה, אחרי שבמשך שבועות וחודשים ארוכים, הם היו בסביבה של חברות והדדיות שאינה תלויה בדבר. נכון, זה כורח הנסיבות שלהם. אבל פה בעורף, גם זו לא גזירת גורל.
למעשה, למעט מקרים קיצוניים מאד, במציאות היום יומית, זו שלא במסכים ולא ברשתות, לרוב האנשים לא באמת אכפת מההבדלים אחד מהשני. נכון, יש ויכוחים, יש אי הסכמות. אבל בדרך כלל זה לא יתגלגל לחילופי אמירות אכזריות אחד כלפי השני. וברוב המקרים, זה פשוט מחלוקת שקיימת ברקע, לצד המון חיבורים טובים. על המקרים הקיצוניים אנחנו שומעים יותר, כי התקשורת מהדהדת את זה כמובן, למטרות רייטינג.
חשוב להבין – מותר לדון על הכל. מותר לא להסכים על הכל. מותר להתווכח על הכל. אך למרות הכל יש קווים אדומים שראוי שלא יחצו.
ההקצנה הזו משתקפת בשינויים בשיח שאנחנו רואים בשבועות האחרונים. כפי שכבר אמרתי, אין באמת “פרות קדושות” בשיח הישראלי. משפחות שכולות? מזמן לא בקונצנזוס, לפחות ברשתות אבל לא רק. מהשחרה שנעשית כלפי הורים שכולים שאינם מסתדרים עם האג’נדה המרכזית, ועד קללות, השמצות ואיומים שהם מקבלים. כולם יודעים שראש הממשלה נתניהו ספג וסופג המון “איחולים” ועלבונות סביב השכול שלו. אבל נתניהו הוא פוליטיקאי מנוסה עם עשורי ניסיון של התמודדות מול לחץ ציבורי, תקשורתי ועלבונות. אבל מה עם משפחות שנכנסו לאחרונה למעגל השכול? גם להם מותר להשמיע קול. וכן, זה בסדר לא להסכים איתם. אבל למה גם הן צריכות לספוג עקיצות, עלבונות ושלל מחמאות מאנשים ברשת?
וכך גם לגבי חטופים ובני משפחותיהם, שככל שחולף הזמן סופגים יותר ויותר איחולים והשמצות רעות. בעיקר אלו שלא הולכים עם הקו המתווה והמצופה מ”משפחות החטופים” שהתקבע. על חטופים ששבו יש כאלו שמביעים צער שלא נותרו בשבי. למשפחות שמתנגדות לעסקה במתווה מסוים מאחלים שבן משפחתם לא ישוחרר, או שישבר לו הלב בשבי.
רגע לפני ט’ באב, כדאי לכולם לעשות חשבון נפש. להתווכח מותר. מחלוקת זה לא רע. כל עוד פועלים מתוך מקום טוב של שיפור ושל עמידה על אמת. לא מהמקומות של מרעילי השיח ומשמיצי החינם.
כולם צריכים לחשוב איפה הם יכולים להשתפר. לפעמים השיפור הכי פשוט הוא פשוט לא לענות ולא להזין את הקיצוניים. לפעמים צריך לתת לפוסטים ותגובות רעילות לגווע.
