לצאת מישראל בזמן מלחמה זה מורכב רגשית.
מאת: הדס דוברבסקי, ראש אגף קשרי חוץ בתנועת אם תרצו
בחרתי להעתיק את חיי לישראל בגיל 18, כדי לשרת כלוחמת ולבנות את העתיד שלי בישראל. רציתי להיות ישראלית, רציתי את החוויה הצבאית, רציתי בעל וילדים ישראליים, לדבר עברית ולתרום למולדת שלי. המולדת הנבחרת.
במובנים רבים הגשמתי את החלומות שלי: שירתי כלוחמת, גם מילואים בעוטף עזה מ-7 באוקטובר. אני דוברת עברית ברמה מסוימת של שטף (תשאלו את החברים והקולגות שלי אם יש לי מבטא). ולמרות שעדיין לא הקמתי משפחה, אני חשה גאווה בעבודה שלי לקדם את מדינת ישראל, לקדם את הציונות ולתרום לדיאלוג שהופך את ישראל לבית שלי.
עכשיו, לראשונה מאז פרצה המלחמה, אני טסה לביקור באמריקה. המשפחה שלי עדיין שם, וזיכרונות הילדות שלי נטועים שם. לאמריקה עדיין יש מקום מיוחד בלבי.
אבל לצאת בזמן מלחמה קיומית? לעזוב את הבית שלי, את החברים שלי, בני ארצי, ואחי לנשק, לפני מתקפה שאולי יגיע ואולי לא?
אני חשה אשמה, אך בידיעה שהעזיבה הזמנית תאפשר לי, רק לי, הפסקה מהמתח והחרדה והכאב שחווה עם ישראל במהלך 10 החודשים האחרונים. בידיעה שחודש של ריחוק יכול להציל את חיי. אבל בליווי אשמה שאני חופשיה לטוס, בזמן שאחים ואחיות שלי עדיין חטופים, כלואים בחושך.
האם אצליח להתגבר על האשמה הזו? האם הדיסוננס הקוגניטיבי יעזוב אי פעם, או שארגיש גם חופשיה ובכל זאת לא מסוגלת להרפות בזמן שאני ‘חוגגת’ חיים? אני לא יודעת אילו רגשות מצפים לי בשדה התעופה, אבל אני יודעת שהמאבק הזה עם התודעה שלי הוא חוויה יהודית וישראלית מטבעה. אהיה אסירת תודה לטוס, ואסירת תודה לחזור הביתה.
