חיי מי קודמים? – שחיקת אזור החיץ הביטחוני על ידי מערכת המשפט
מאמר מערכת מאת אגף המחקר של תנועת אם תרצו
כיצד הובילה פסיקת בג”ץ בעניין “הפרימטר” (אזור החיץ הביטחוני) בגבול רצועת עזה – ולמחדל החמור של ה-7 באוקטובר? מאמר זה נועד לגלול בצורה סדורה ומקצועית את האופן שבו השפיעה פסיקת בג”ץ בנושא, על מה שעתיד היה להתרחש שנים ספורות לאחר מכן.
תורת ההגנה של צה”ל בגבול רצועת עזה, כללה בין השאר יצירת אזור חיץ המכונה “הפרימטר” בתוך שטח הרצועה ברוחב של כ-300 מטרים. מטרתו של חיץ זה, נועדה להרחיק את קו המגע עם האויב לתוך שטח הרצועה, במטרה לייצר מרחב התרעה וזמן תגובה לכוחות שבגבול הישראלי. הגדרתו של אזור החיץ (שהוברה היטב לתושבי עזה) – קבעה כי מי שיכנס לתוכו דמו בראשו, מה שאיפשר ללוחמים להבחין באופן ברור בין אויב לאוכלוסייה האזרחית. אולם, כחלוף הזמן, החלה שחיקה קרדינלית בתוקפו של אזור החיץ, עד כדי הפיכתו לאות מתה, והעברת קו המגע עם האויב אל הגבול הישראלי – ובצמוד לכוחות צה”ל.
הגורמים לשחיקת הפרימטר יסודם בהבנות ההדדיות של הצבא ומערכת המשפט בנוגע לדין שצריך לחול על פעולות הצבא בבואו להתמודד עם התקרבות פלסטינים לגדר הביטחון. בדיון שנערך בבג”ץ 3250/18 אשר עסק בהוראות הפתיחה באש בזמן צעדות השיבה (2018), הודיעו המשיבים (הרמטכ”ל והפרקליט הצבאי הראשי), כי מקובל עליהם לראות באירועי השיבה – אירועים הכפופים לדין הבינלאומי ובפרט לפרדיגמת אכיפת החוק. לפי פרדיגמה זו, ניתן לעשות שימוש בנשק קטלני (ירי), רק כמוצא אחרון ורק כאשר נשקפת סכנת חיים ממשית. אי לכך, גם כאשר פלסטינים חוצים למעשה את אזור הפרימטר, וחמור מכך אף את גדר הביטחון שבתוך שטח ישראל!, כל עוד לא נשקפת סכנת חיים ממשית, אסור לצה”ל להשתמש בירי. זאת ועוד, גם כאשר קיימת סכנת חיים מהתקרבות הפלסטינים, יש לנטרלה בצורה מידתית ובמידה שאינה עולה על הנדרש. כך, שאם למשל ניתן לנטרל את הסכנה על ידי ירי לרגליים, אזי שאסור לירות למקומות אחרים. יתרה מכך, צה”ל גם אישר בפני בית המשפט, כי כל החלטה להשתמש בירי עולה לאישור דרגי פיקוד בכירים הנמצאים בשטח, על מנת לוודא שאותה פעולה עומדת באמות המידה הנדרשות.
פסק הדין הראה למעשה, כי איזור החיץ, אבד כמעט לגמרי מחשיבותו. זאת מאחר והפעלת האש כרוכה בשאלה אחת – האם ישנה כרגע סכנה ממשית לחיי אדם, והאם ניתן לנטרלה באמצעי פחות חמור. כך, שלעניין הגדרת מיקומם הגיאוגרפי של הפלסטינים כמעט ואין משמעות להפעלת האש.
אולם, מסקנה משפטית זו איננה מתחייבת משפטית מכמה סיבות:
1. יש לבחון האם בכלל קיימת חובת ציות לדין הבינלאומי במקרים הללו? (יש לבחון מול משפטן בעל ידע במשפט בינלאומי).
2. הסכמת הצבא להחלת הדין הבינלאומי הנוקשה יותר (פרדיגמת אכיפת החוק) איננה מחויבת, וניתן לטעון שהדין שצריך לחול הוא “פרדיגמת פעולות האיבה”, שמאפשרת ירי גם לא כמוצא אחרון.
3. בעניין הקריטריון של סכנת חיים, אין הצדקה להסתכל רק באופן נקודתי וצר – האם כרגע נשקפת סכנה לחיים, אלא שיש להבין באופן רוחבי יותר, שהכלה רגעית בסופו של יום תוביל לסיכון חיים. כך קרה, בשביעי לאוקטובר, כאשר מטענים שהוטמנו מבעוד מועד, ובאתו הזמן לא סיכנו חיים, הם אלו שעזרו בפיצוץ גדר הביטחון ואפשרו מעבר למסע הטבח בשטח ישראל.
4. חמור מכך, לא רק שצה”ל קיבל את הנחת המוצע לפיה – ירי מתאפשר רק לאחר אישור דרג צבאי בכיר בשטח, אלא שהוא אף פעל לתחקור אירועים בהם נהרגו או נפצעו באופן חמור פלסטינים, במטרה לבחון האם הייתה חריגה מהוראות הפתיחה באש, וזאת תחת איום אפשרי של חקירה בהליך פלילי במקרה ותתברר חריגה שכזו. התוצאה האפשרית היא, שלא רק שלא שהדרג הבכיר טעה בנוגע לסכנת החיים, כפי שקרה למשל באירוע בו נהרג סמ”ר בראל חדירה שמואלי אשר נורה בידי מחבל שהגיע עד לגדר הגבול, אלא אף יוצרת הילה מרתיעה לחיילים המזהים איום, מפני חשד להליך פלילי פוטנציאלי.
מכללם של דברים נראה כי בית המשפט והמערכת הצבאית בחרו לפרש את הדין בצורה לא מאוזנת, כאשר מחד הם מקשה ביתר שאת על חופש הפעולה של צה”ל, ומנגד, האם מגינים באופן יוצא-דופן על חיי מסיגי הגבול מרצועת עזה. לו המערכת הצבאית הייתה רואה בהפרות הסדר ברצועת עזה סכסוך מזוין ולא רק הפרות חוק נקודתיות, אזי הייתה מפרשת את הדין בהתאם ל”פרדיגמת פעולות האיבה” חלף “פרדיגמת אכיפת החוק”, מה שהיה מאפשר להחזיק בפרימטר. אולם דומה, כי הצבא ראה באירועי צעדות השיבה, מעין הפגנה וצורה של חופש ביטוי עזתי, ולא מלחמה מול אויב צמא דם – ועל כך אשמתו.
כאמור, לאחר הסכמת הצבא כי הוא מקבל על עצמו את ההגבלות שבפרדיגמת אכיפת החוק, לבית המשפט לא היה מקום לפסוק בניגוד להסכמת הצדדים. דא עקא, שבית המשפט לא הסתפק בכך, אלא הוסיף אף הוא מגבלות על חופש הפעולה הצבאי.
ראשית, הקביעה כי הפרות סדר סמוכות לגדר אינן לכשעצמן סיכון לחיי אדם, היא קביעה מוטעית, שאת הטעות שלה שילמנו במחיר דמים כבד בשביעי לאוקטובר כאשר מטענים שהוטמנו בחסות הפרות הסדר, יצרו פרצות בגדר ואפשרו את נהירת המרצחים לתוך שטח המדינה.
שנית, בית המשפט אף עמד על הצורך בחקירת אירועי ירי שייתכן ולא היו נדרשים לשם הסרת האיום. דרישה זו, כפי שנטען, הטילה על הלוחמים בשטח תחושת אימים בטרם הפעילם את כוח האשם אל מול מסיגי הגבול. לצערנו, גם לכך עדויות מהשביעי לאוקטובר, כאשר העידו לוחמים על חששם להשיב באש על אלפי המרצחים שחצו לישראל.
