החלטתי לכתוב ספר על השבעה באוקטובר.
מאת: שי גולדן
ואפילו הכנתי רשימות. וציירתי מפת דרכים לעלילה ולדמויות ולשמות; והיו לי כבר ארוזים בתיקי המחשבה הפנימיים, מחורזים, מפורזים, עזים, פרקים שלמים, תמונות שלמות, חלקיקי שנייה שלמים, וקו אחד ארוך, שלם, שנמתח מנקודה א׳ אל האינסוף שאינו קבוע, אל הזמן שאינו ידוע, ואל שובר הגלים, אליו התנפצו כל הכרותיי את הדברים המלאים. אבל היו בי רק חצאי מילים, וחצאי משפטים, וחצאי פסקאות, וחצאי נשימות, וחצאי הבהובים כבים, וחצאי עבים שגלשו מהשמים אל מחילת שתיקותיי שנצטברו לערימה. של דממה.
ואז אמרתי שזה לא הזמן לרומן, ושאכתוב סיפור קצר אחד. אחד לבד. אחד בלבד. אחד ששווה את זמן הקריאה של אלה שיחליטו לקרוא, ואת זמן הכתיבה של זה שהחליט לכתוב. והחור הקטן שקרע אפר הסיגריה בחולצת הפוליאסטר, נמתח ונמרח וצרח וברח, ממני והלאה; ואמרתי שאין לי די מילים לכתוב אפילו לא סיפור אחד קטן, מעשה שטן.
וחשבתי שאולי אם אכתוב במשורה, רק שורה, של שירה, תהייה זו הצורה, הסבירה, להיות זרה, לא ברורה, כמו דף גמרא, שכולו תילי תילים של קושיות עליהן אין לאיש מענה, לא משנה – כמה יתפתל, יתפלפל, יתגלגל, יתעגל, יתעקל, יתקלקל האדם. וגמרתי עם עצמי אומר, להמתין עד סוף ספירת העומר, ואז להשיל מעל פניי את כל השערות, ולנדוד בין סערות, להשערות, להברות שבורות, ולפלדת המזמרות, אשר קוצצות את הענף היחיד עליו הצליחו המילים שלי להתיישב, מבלי לחשב, את מותן במהלך הלידה.
ואז אמרתי שאכתוב מחזה, רזה, כזה, הוזה, על משפחה שבורחת מבשורה, כמו עשיו מהבכורה, וכשרוני מהגבורה, שנקברה, ביחד עם כל המערכות, בהן הונח אקדח על השולחן, ולא הצליח לירות, את מה שהצלחתי לראות, מבעד לחול הלח, של כל מה שנזנח, ונשכח, ודעך, וצנח, אל תוך שקיעה צבועה בתכלת ארגמן של טלית שכולה. והייתי משתטח, בפני כל מה שרותח, ומתחתיי התחיל פורח, התחיל צומח, סדק.
והיה דרוש לי מרחק, מן הסרטונים, והקלשונים, והדמים, הראשונים, והאחרונים, ובין כל מה שביניהם, אשר נספג בחול, ובשכול, ובשבר המכחול, שצייר בגוונים של לבן, את השאול; והעם היו רואים את הקולות, ואז נקברים בחולות, ובמחילות, ולא נמצאה הגאולה, לא בתפילה, ולא בכל פרקי התהילים, כי נשברו בי המילים.
ולא היה לי מה לתת לעולם, כי הכל בי התרוקן, וכי נפל הקן. ולא כתבתי דבר. והיום הפך למחר. והשוחט שחט, והאפר נבט, מן האדמה, לצורת שמש אדומה. ולא עלה בתוכי מן המרחק, מזוקק, מדויק, אפילו לא משפט אחד מהודק, אפילו יהיה כתוש עד דק, בתוך מנהרת המילים, שם אלוהים הסתיר פנים.
וחשבתי להימלט לארץ רחוקה. להתיישב שם באיזו בקתה ביער, ולקשור לצער, כתרים, זרי פרחים מתפוררים, שאל הרוח מתפזרים; אבל הכל היה מוגזם. והעולם נהם ונדהם ונאלם ונכלם. והעדפתי, במקום לכתוב, להתעטף בתכריכי שמיכת הפוך; והייתי דרוך, לקראת המשך מותי.
