במבט לאחור: מה למדנו מאז טבח השביעי באוקטובר?
מאת: מורן נונו, מעצבת גרפית בתנועת אם תרצו
כמעט שנה חלפה מאז אותו יום נורא שבו כולנו התעוררנו למציאות שאיש במדינת ישראל לא דמיין שיכולה להתממש. יום בו החיים שלנו השתנו מן היסוד – מציאות שהותירה צלקת עמוקה בחברה הישראלית, כאשר אחינו ואחיותינו נטבחו ונחטפו ללא רחם. הטבח הנורא והחטיפות המטלטלות טלטלו את אמות הסיפים של החברה הישראלית, וחשפו את השבריריות של הביטחון הפנימי והחיצוני כאחד.
שנה אחרי – האם למדנו והפקנו את הלקחים? סביר להניח שרובנו למדנו יותר על האויב מולו אנו עומדים. כולנו מבינים היטב שדבר לא יהיה כשהיה. ובכל זאת, נדמה כי הפילוג בעם רק הולך ומעמיק. בצל המאבק להכרעת האויב ולהשבת החטופים, מתקיימות מחאות המוניות, לעיתים בהובלת גורמים אנטי ציוניים, תחת הכותרת “השבת החטופים”, המלוות בדרישה להסדר שיוביל לסיום הלחימה – גם במחיר כבד.
אך האם סיום הלחימה הוא באמת הפתרון? המחיר כבר כבד מדי. מספר החללים עולה בהתמדה במלחמה שמטרתה אחת – חיסול ארגון הטרור חמאס, אותו אויב שממנו היינו כה עיוורים. ועדיין, הקולות הקוראים לעצור, לוותר, גוברים בחלקים מסוימים של החברה שלנו, בעוד הכוחות בשטח נלחמים באויב שאין בו רחמים.
במקביל לכך, עננה נוספת מעיבה על החברה הישראלית – מערכת המשפט, שבשנה האחרונה נאלצה להתמודד עם מקרים בלתי נתפסים של לוחמים שהגנו על המדינה ביום הטבח, ומצאו את עצמם במעצר, בעוד שמחבלי חמאס מקבלים טיפול רפואי על חשבון הציבור בבתי החולים שלנו. לא פעם עלתה השאלה, האם באמת הפקנו לקחים? האם המערכת שלנו למדה מהאירועים? והאם האכיפה נעשית בצורה שוויונית וצודקת?
הדברים לא מסתיימים כאן. בצל יום השנה המתקרב, אנו עדים לאכיפה בררנית שצוברת תאוצה. בעוד שמפגינים רבים, חלקם בעלי אג’נדות אנטי-ציוניות, חשים חופשיים לפעול ללא הפרעה – פעילים המזוהים עם הימין נתקלים במערכת נוקשה, שמענישה בקנסות עצומים ובמאסרים בפועל. איך נוצרה מציאות שבה אותם אנשים שפועלים כדי להגן על המדינה נענשים, בעוד שאחרים פועלים בניגוד לאינטרסים הלאומיים וזוכים לחופש פעולה מוחלט?
האכזבה מהתהליך ברורה. במקום לאחד את העם ולהפיק לקחים משותפים מהטראומה הקולקטיבית שעברנו, נראה כי אנחנו מתפצלים, וכל צד חופר את תעלת הפילוג עמוק יותר. אולם אל לנו לשכוח – הסכנה המשותפת, האויב הברור, הוא זה שאמור לאחד אותנו. רק דרך אחדות נוכל לשרוד, רק דרך לקיחת אחריות משותפת נוכל להבטיח שמה שהיה – לא יהיה עוד.
