פרשת וישלח: התקלפותו של הדין

פרשת וישלח: התקלפותו של הדין

מאת: אלמוג קשתי

בפרשת וישלח, ניתן לומר כי אנו מקלפים משכבת האבות את קליפת הדין. במפגש בין יעקב לעשו מתרחשים שני אירועים גדולים. הראשון הוא המאבק במלאך שבכניעתו מכנה את יעקב ישראל, והשני יעקב דוחה את הצטרפותו של עשו במעט חנופה ובמילים טובות. המלאך כפי שמלמדים אותנו חכמי ישראל הוא שרו של עשו, וחכמי הקבלה מבארים כי זהו הס”מ  – שמייצג את הסטרא אחרא, יצר הרע, השטן ומלאך המוות. אותו מכריע יעקב אבינו וכך זוכה להתעלות לרגע למעלת ישראל  – הַשּׂוֹרֶה באל – ולקנות מעלה חזקה במיוחד בנפשו. לא עוד יעקב הנשרך בעקב אחיו אלא בעל עמדה חזקה של לוחם במלאכים. וכאמור ממקום זה הוא כבר אינו רואה צורך לצרף את עשו, אחיו, המייצג את קליפת הדין והגבורה במשפחת אבות האומה.

לאחר מכן הבת דינה נטמאת ונשבית בידי שכם בן חמור, ושמעון ולוי (-בעצה אחת ובציד הפה) טובחים את כל זכרֵי שכם על כי טמאו את אחותם. שמעון ולוי מחזירים את דינה הביתה ומחזירים בבחינה מסוימת את הדין לבית ישראל.  מכאן מספר המדרש כי פעולה זו הולידה מלחמה עצומה של ערי כנען כנגד משפחת ישראל, ובמלחמה זו נצחו משפחת ישראל את כל הכנענים. כאנקדוטה משעשעת בסוף המלחמה באים בני ישראל לישראל אביהם ואומרים לו כי כוחם ניצח את המלחמה, כי הם הרי צעירים והוא הרי כבר זקן (-ישראל כבר באזור שנות התשעים לחייו). ישראל כתגובה סוגר שער של עיר אחת  בשתי ידיו, ומאתגר את בניו לפתוח את השער – ולא יכלו בניו לפתחו. לאחר המלחמה הגדולה מגיע יעקב לבית-אל ושם מכריז אלהים כי שמו של יעקב יהיה ישראל – וכך יעקב משלים מהלך גדול  – גם מכניע את כוחות הדין והגבורה אצל אחיו אצל עשו, גם נלחם בכנענים ומשתמש בכוחו ובגבורתו החדשים והרעננים וזוכה כראוי להקרא בשם ישראל – שורה האל.

ובסוף הפרשה אנו  גם מגוללים את כל תולדות עשו ומשפחתו המורחבת, כולל משפחת שעיר שעשו מתחתן בהם, גם עוברים על רשימת המלכים הקדמונים כמעין חיתום לכוחות הדין והגבורה הקדמונים, וגם חותמים את הפרשה ברשימת אלופי עשו לדורות. מקום נרחב נותנת התורה הן לתולדות ולאלופי עשו והן למלכי הקדמונים, מבארת בצמצום הן את כוחות הדין הקדמוניים והן את תולדת הקליפות החדשות של מידת הדין היוצאות מעשו.

הפרשה כאילו שולחת מהתורה את הקליפות המלוכלכות של הדין והגבורה שכבר לא ראויים לעולם, ולא עשו את עבודתן נאמנה. וקריאת התורה מסתיימת בהפטרתו של הנביא עובדיה, אשר כל כולה פרק אחד על חורבן אדום (-מתולדת עשו האדומי) באחרית הימים. ההפטרה מלמדת שגם שר ההיסטוריה ישמיד את הקליפות ה-“עשו”-יות לעתיד לבא. הקליפות של הדין יושמדו סופית ומידת הדין תהיה רגועה יותר וזה יהיה חלק מתהליך הגאולה בו יצא ישראל זכאי בדין ויקבל את שכרו על נאנמותו לעמו, לאלהיו ולתורתו כל השנים, לא בחסד אלא בדין טוב.