תלמידים לא מכירים את הר הבית, כאומה דחקנו את הציונות למרחב התיאורטי
מאת: יהושע לייבלר, ראש צוות חינוך של עמותת “בידינו למען הר הבית”:
ביום ד’ האחרון התכנסה ועדת החינוך של הכנסת לדון בנושא לימודי הר הבית במערכת החינוך. התחלתי לעבוד כרכז החינוך של עמותת בידינו לפני שלוש שנים. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע המהותי הזה. כמובן, זו רק ועדה ועד שהמדינה לא תתחיל לסובב את גלגלי הביורוקרטיה, שום דבר לא באמת ישתנה. אך זהו המשכו של תהליך נחוץ.
כיום תלמידי מערכת החינוך הישראלית לא יוצאים עם מודעות וידע לגבי הר הבית, המקום הקדוש ביותר להם. יש ממש בורות מונצחת בקרב תלמידי המערכת לכל מסגרותיה, בכל הנוגע לנושא. וזה לא פסח גם עלי. כל חיי למדתי בחינוך הממלכתי דתי, לקח שנה וחצי לתוך לימודיי בישיבת ההסדר כדי לפגוש אדם לא דתי תמוה בשם תום ניסני, שדיבר אתי על האנלוגיה בין מנגל יום העצמאות לקורבן תודה, כדי להבין עד כמה אני מנותק מהזהות היהודית שלי.
אין זה המקום בעיניי, להתייחס למתנגדים הנחרצים של כל דבר המזכיר קמצוץ של משיחיות ויהדות. הם גם נכחו בועדה ובעיקר צעקו. אכן, זו תפיסת עולמם הפוסט-ציונית המוטעית בעיני, וזכותם לעמוד על שלהם. אני רק אשמח להבין איך כל הליברלים הללו שסולדים מכל מה שנראה בעיניהם “כפיה דתית של מונופול הרבנות” בתחום הנישואין, גירושין, כשרות ושבת במרחב הציבורי, פתאום הופכים לחסידי הרבנות הראשית לישראל כאשר זה נוגע לאיסור ההלכתי כביכול, לעלות להר.
חלק ממתנגדי הועדה וכן משרד החינוך, טוענים כי יש שפע של תכנים הנוגעים להר הבית, בית המקדש ומורשת ישראל במערכת החינוך. לדידם, תלמידי ישראל יוצאים מהמערכת עם ידע ומודעות בכל עניין בית המקדש. הרשו לי לפקפק בכך, בלשון המעטה. אני לא מאמין שתלמידי החינוך הישראלי יוצאים עם תודעת מורשת וזהות יהודית המבוססת על תודעת המקדש. לראיה, מתוקף עבודתי אני פוגש מכינות רבות אשר עולות לסיור בהר. בעיני החניכים, אשר רובם עולים לראשונה בחייהם, הר הבית לא נתפס כנושא מורשתי-תרבותי. הם תמיד ילמדו על ההר במסגרת שבוע גיאופוליטיקה ומזרח תיכון או סמינריון בנושא הסכסוך היהודי-ערבי. מעטות הן המכינות שילמדו על ההר במסגרת שבוע מורשת או יהדות או תרבות לאומית.
לצערי, בניגוד למכינות, כמות מוסדות החינוך שעולות לסיור היא די אפסית. אני יכול למנות על כף יד אחת את כמות בתי ספר הממלכתיים שעלו בשלוש שנים האחרונות ובאופן אירוני, הם יותר ממוסדות החמ”ד, של החינוך הדתי. לא משנה כמה עמותת “בידינו למען הר הבית” תדחוף את ההרצאות והסיורים שלה בפני מוסדות הלימוד, נראה כי המערכת, כמערכת, פשוט אלרגית לנושא.
מילא החינוך החילוני, אבל מערכות החינוך החרדיות ומערכת החמ”ד מלאים בשפע של תכנים יהודיים שקשורים למקדש. תלמידיהם לרוב גם מתפללים שלוש פעמים ביום לבניין המקדש. אבל איכשהו אנשים עד היום לא יודעים בכלל איך נראה שטח ההר, איך מתנהלות עליות היהודים לשם ומתי ההר פתוח בכלל ליהודים. אם תדברו עם רוב הדתיים על בניית המקדש, ברור שהם יאמינו בזה אבל הם יתייחסו לזה כאל משהו תיאורטי, מנותק מחיי היומיום. וזו בדיוק הבעיה. בתפיסת עולמנו הישראלית, המקדש זו הציפייה, האידיאל, יש שיגידו אוטופיה.
כאומה, דחקנו את הציונות וכיסופי הארץ והגאולה למרחב התיאורטי בלבד. מבחינתנו, שיא החינוך לציונות זה עידוד גיוס לצה”ל (וגם זה בסימן שאלה בחלקים גדולים של העם, לצערי). במהלך לימודי ההוראה שלי, הנקודה העיקרית שחזרנו אליה שוב ושוב היא שכיום לא ניתן להסתפק בדידקטיקה המיושנת של העברת חומר תיאורטי בלבד. הילדים של היום חייבים למידה מעשית וחווייתית, אחרת החומר פשוט פוסח מעליהם. בעניין הר הבית והמקדש, אין לימוד מעשי משובח יותר מאשר לחוות ברגליים ובעיניים את מקום המקדש.
נכון. לא כולם יעלו מטעמים הלכתיים, אבל לפחות שידעו שזו אופציה, שידעו מה הגבולות של ההר, שישאלו עוד הרבה לפני למה לא בונים את המקדש: “רגע המורה. אבל זה בתוך מדינת ישראל, וליהודים אסור להתפלל או להניף דגל?!” – מהשאלות האלה, כבר יגיעו הפתרונות.
כדי שזה יקרה חייבים שינוי מהותי בתפיסת הנושא במשרד החינוך. הועדה הזו לא תפתור הכל אבל בסופו של דבר הגאולה באה קמעא קמעא וזהו עוד צעד בכיוון הנכון.