בג”ץ בעד המחבלים? כשבתי המשפט שוכחים את המציאות
מאת: אלון שוורצר, ראש אגף מדיניות בתנועת אם תרצו
מלחמת “חרבות ברזל” מציבה את מדינת ישראל מול אתגרי ביטחון שלא הכרנו. בזמן שחיילינו נלחמים בגבורה על אדמת עזה, ואחינו החטופים מוחזקים בתנאים בלתי אנושיים במנהרות הטרור, מתרחש משהו מדאיג בזירה אחרת – בג”ץ.
המערכת המשפטית שלנו, שבתחילת המלחמה הציגה סימנים שהיא חלק מה”ביחד ננצח” ועמדה איתנה נגד עתירות לשינוי מדיניות הביטחון של הממשלה וכחלק מזה להקלות על תנאי המחבלים, החלה לשנות כיוון באופן מטריד.
בתחילת המלחמה, שופטי בג”ץ דחו שתי עתירות לשיפור תנאי המחבלים בצורה נחרצת, בג”ץ 7650/23 ,ובג”ץ 7753/23. במקביל דחו השופטים עתירות נוספות שעסקו במדיניות הביטחונית של ישראל בזמן המלחמה.
אבל לאחר מספר חודשים משהו החל להשתנות. שופטי בג”ץ החלו להיענות לעתירות, לקיים דיונים, לבקש תשובות מהמדינה, קיבלו עתירה ונתנו גם צו על תנאי. זהו שינוי מגמה שמעלה שאלות קשות – מה השתנה? האם המציאות הביטחונית בארץ השתפרה? בוודאי שלא. האם כלל החטופים חזרו אלינו? ברור שלא. האם המלחמה הסתיימה ואנחנו נמצאים בסביבה שונה? גם לא.
על פניו נראה שההלם ממאורעות טבח שמחת תורה השפיע על שופטי בג”ץ, אך התוקף שלו פג מהר מאד. בניגוד מוחלט לרוח האיתנה שמפגין הציבור הישראלי, בחזית ובעורף, שופטי בג”ץ חזרו לסורם והחלו שוב לדון ולקבל עתירות של אותם הארגונים שבעתירותיהם החלישו את מדיניות הלחימה בטרור של מדינת ישראל לפני טבח שמחת תורה וכעת אותם הארגונים שואפים להחליש את ישראל בזמן המלחמה עצמה.
בזמן שמערכת המשפט ושופטי בג”ץ הם נושא שכיח ומוכר בבתי ישראל בשנתיים האחרונות, מי שעומד מאחורי העתירות האלה עמד בחלק מהזמן בצל. אלה הם הארגונים שמספקים לשופטים את חומר הגלם לרסק את מדיניות הלחימה בטרור של המדינה. מדובר בארגונים שמקבלים מימון מישויות מדיניות זרות – מדינות שאולי יש להן אינטרסים שאינם חופפים לאינטרסים של מדינת ישראל. מדינות אלה לא מצליחות לשכנע את ממשלת ישראל לשנות את המדיניות שלה בצורה דיפלומטית, כנהוג, ועל כן ממנות ארגונים ומבקשות בעזרתם לשנות את המדיניות של ממשלת ישראל.
מתחילת מלחמת חרבות ברזל, אגף המחקר של אם תרצו בדק ומצא ש-6 ארגונים במימון ממשלות זרות, עתרו לא פחות מ-41 פעמים לבג”ץ בנושאים הקשורים למלחמה ומדיניות הביטחון של ישראל. אותם ארגונים מומנו על ידי ממשלות זרות ב-5 שנים האחרונות ביותר מ-92 מיליון ₪ . כאשר שלושה ארגונים, “המוקד להגנת הפרט”, ארגון גישה, ו”הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל” הם ארגונים שעיקר המימון שלהם מגיע מישויות מדיניות זרות.
כשמדינות זרות מממנות ארגונים כמו “המוקד להגנת הפרט” או “גישה”, ואותם הארגונים מגישים עתירות בנושאים רגישים, כמו תנאי מחבלים בזמן מלחמה – האם זה באמת מקרי? קשה להתעלם מהתחושה שמדובר בלוחמה מסוג חדש, לוחמה משפטית.
“לוחמה משפטית” הוא מושג שמתאר שימוש במערכת המשפט ככלי לוחמה פוליטית. בישראל, השיטה הזו מקבלת ביטוי דרך הגשת עתירות שמערערות על מדיניות ביטחונית. נכון, החוק מאפשר לכל אזרח לעתור לבג”ץ – אבל כאשר מי שעומד שמאחורי המימון של העתירות הן מדינות זרות, מדובר בחתירה תחת הדמוקרטיה הישראלית.
למרות הקשיים והאתגרים שמבול העתירות מציב בפני החברה הישראלית ונציגי הציבור, ישנן מספר דרכים שבהם ניתן להתמודד עם האתגר:
- דחייה על סף של עתירות בנושא מדיניות הביטחון בזמן מלחמה. שופטי בג”ץ חייבים להודות שהתחום הביטחוני הוא לא ראש מעינם, ועל כן בזמן מלחמה להשהות ולא לקבל עתירות שעוסקות בנושאי ביטחון. שיפור תנאי המחבלים בבתי הכלא, עתירות בנוגע לתקיפות באזור בית חולים, דיונים על הגדלת הסיוע ההומניטרי לתושבי רצועת עזה (מחבלי חמאס ועוזריהם) הם נושאים חשובים מדי ובעלי השפעה על רבה מדי על תוצאות המלחמה בכדי שהרכב של שופטי בג”ץ ידון ויקבל החלטה בנושא.
- הגברת השקיפות: על חברי הכנסת לקדם שינוי תקנות או חקיקה אשר יחייבו ארגונים הממומנים על ידי מדינות זרות לציין את מקורות המימון שלהם בצורה ברורה בכל עתירה שמוגשת לבג”ץ, ובמידת הצורך יש לעדכן את משרד החוץ בעתירות של ארגונים שעיקר המימון שלהם מישויות מדיניות זרות. משרד החוץ לא יכול להמשיך לעצום עיניים לחתרנות המדינית שמתנהלת לנו במדינה.
- העלאת אגרות לעותרים שעיקר המימון שלהם ממשלות זרות: כיום, ארגונים שעיקר המימון שלהם מישויות מדיניות זרות משלמים אגרה רגילה, כמו אזרח ישראלי מן השורה. הגיע הזמן לשנות זאת. כשמדובר בארגונים שעיקר המימון שלהם מישויות מדיניות זרות, עליהם לשלם אגרות גבוהות יותר – כדי להבטיח שמערכת המשפט לא תהפוך לכלי זול במאבק הפוליטי שלהם. האגרה הזולה מיועדת להבטיח שכל אזרח יוכל לעתור ולא בשביל שממשלות זרות ינסו לשנות בצורה כזו את המדיניות של ממשלה נבחרת.
בימים אלה, כשהמדינה נלחמת על חייה, על בג”ץ להבין את מקומו ואת תפקידו. המערכת המשפטית נועדה להגן על הדמוקרטיה שלנו, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה לשכוח את המציאות. הפיכת בית המשפט לקבינט הביטחוני-המדיני העליון היא רעיון שכל מדינה שפויה לא יכולה להרשות לעצמה.