דווקא בזמן מלחמה: מדוע ישראל מדשדשת בהריסת בתי מחבלים?

דווקא בזמן מלחמה: מדוע ישראל מדשדשת בהריסת בתי מחבלים?

מאת: אלון שוורצר, ראש אגף המחקר בתנועת אם תרצו

ביתו של המחבל מחמוד סליט, שרצח את אלחנן קליין ז”ל, נהרס 434 ימים לאחר הפיגוע. ביתו של המחבל מעאד מסרי, שרצח את בנות משפחת די- לאה (לוסי) ובנותיה, רינה ומאיה ז”ל, נהרס 332 ימים לאחר הפיגוע. ואילו ביתו של המחבל מוג’אהד ברכאת מנסור, שרצח את רס”ל עילי דוד גרפינקל ז”ל, לא נהרס כלל ועברו כבר 297 ימים מאז הפיגוע. מדובר על טיפה בים של דוגמאות מהסחבת בהריסת בתי מחבלים בשנתיים האחרונות.

במבט על שנת 2024 לא ניתן שלא לתהות: כיצד מדינת ישראל יכולה להמשיך ולדשדש באופן שבו היא מטפלת באחד הכלים השימושיים ביותר שלה במאבק בטרור?
אם עד תחילת מלחמת חרבות ברזל ניתן היה להצביע על סחבת בלתי הגיונית, הרי שבתחילת המלחמה ראינו דוגמאות כיצד קוצר הזמן מהרגע שבו מחבל מבצע פיגוע ועד להריסת ביתו ל-40 ימים בלבד. אך במקום להפוך לנורמה הריסות מהירות נזנחו באותה מהירות שבה בוצעו.

על פי הדוח של אגף המחקר בתנועת “אם תרצו”, נכון לסוף שנת 2024, ישנם 20 בתים של מחבלים שלא נהרסו. מתוכם, שבעה לא נמצאים כלל בהליך הריסה, ועבור 13 בתים נוספים התהליך החל אך מתארך באופן שאינו מתקבל על הדעת. התוצאה: ממוצע של 126 ימים עד להשלמת ההריסה לבתים שכן נהרסו, וזמן ממוצע של 160 ימים לבתים שטרם נהרסו וכל יום שעובר נוסף עוד יום לסחבת. כך לא נלחמים בטרור, וכך בוודאי שלא יוצרים הרתעה אפקטיבית. לצערנו גם הנתונים לפיגועים שבוצעו בשנת 2023 רחוקים מלהיות מספקים, בשנה זו נהרסו 27 בתים של מחבלים, וישנם עוד 7 בתים של מחבלים שזוהו שטרם נהרסו. למרות שאנחנו נמצאים בתקופת מלחמה, למרות העלייה בטרור מיהודה ושומרון במקום לראות עלייה במספר ההריסות וירידה בזמן ההליך הנתונים מציגים תמונה עקובה.

הדברים אבסורדיים עוד יותר לנוכח העובדה שדווקא שנת 2024 הייתה שנה תקדימית, על ידי כך שלא הוגשה אף עתירה כנגד הריסת בתי מחבלים של פיגועים שבוצעו בשנה זו. על פי הנתונים, עד שנת 2022 ב99% מהריסות בתי המחבלים, הוגשה עתירה לבג”ץ ובה דרישה לבטל את הריסת בית המחבל. כאשר מרבית העתירות הוגשו על ידי ארגון המוקד להגנת הפרט, שעיקר המימון שלו הגיע מישויות מדיניות זרות. בשנת 2023 אחוז העתירות מסך הריסות בתי המחבלים ירד לכ-60% ובשנת 2024 כבר לא הוגשה שום עתירה לביטול הריסת בתי מחבלים מפיגועים בשנה זו. על פניו זו הייתה אמורה להיות בשורה שתעזור לצמצם את משך הזמן מרגע הפיגוע ועד הריסת בתי המחבל, אך לצערנו הנתונים מראים אחרת.

בינתיים, במציאות: שנת 2024 הייתה שנת דמים מחרידה עם 25 פיגועים בהם נרצחו 40 בני אדם, ולמרות שבמצב הביטחוני הרעוע היינו חושבים שנראה פעולות שנועדו להגביר את ההרתעה, נראה שהמדינה ממשיכה להתנהל באיטיות מייאשת. יותר מדי בתי מחבלים לא נהרסים ואלה שכן, ההריסה נסחבת ומתבצעת רק לאחר מעל ל-120 ימים בממוצע, זאת כאשר בשנה וחצי האחרונות ראינו בתי מחבלים שנהרסו אחרי 40 ימים וגם אחרי 15 ימים בלבד. הפער הזה הוא יותר מסתם נתון סטטיסטי – הוא מסר ברור שהממשלה ומערכת הביטחון יכולים להרוס בית בזמן קצר יותר וזה תלוי רק בהם.

המצב הנוכחי משקף לא רק חוסר יכולת ליישם את התקנות הקיימות אלא גם היעדר מדיניות ברורה וחד-משמעית מצד המדינה. היכולת להרוס בתי מחבלים שמבצעים פיגועים היא כלי קריטי להרתעה. ההיסטוריה הוכיחה שבמקרים שבהם ישראל פעלה בתקיפות ובמהירות, הייתה הרתעה ופיגועים נמנעו. בפסק הדין האחרון שנגע בהריסת בתי מחבלים נכתב פעם נוספת כי: “בכל הנוגע ליעילות ההרתעה הכללית של מדיניות זו, הרי שבעניין זה גם הוצגה לנו חוות דעת מקצועית, הכוללת נתונים מודיעיניים עדכניים על פיה השימוש בתקנה 119 תורם להרתעה מפני פיגועים.” (בג”ץ 1653/24)

שר הביטחון ישראל כץ, חתם לפני כחודש על חוות דעת מקצועית המאשרת להרוס גם בתי מחבלים שפצעו ישראלים שתעבור לדיון בקבינט המדיני ביטחוני, שצפוי לאשר את ההחלטה, אולם החתימה לבדה אינה עוזרת, על השר מוטלת החובה לדחוף את המערכת ולשים סוף לסחבת ולפעול בצורה אפקטיבית.

עליו לכנס דיון דחוף עם כל גורמי הביטחון הרלוונטיים, ולדרוש מדיניות ברורה שתעמוד על זמן מקסימלי של 40 ימים מהרגע שבו מתבצע פיגוע ועד להריסת בית המחבל. כמו כן, יש להרחיב את המדיניות כך שתכלול גם מחבלים שפצעו ישראלים ולא הצליחו לרצוח, כפי שכבר נעשה במספר מקרים אך לא מיושם בצורה גורפת.
מדינת ישראל צריכה לזכור: הרתעה אינה עניין של בחירה היא חובה מוסרית כלפי אזרחיה. הגיע הזמן לשים הבירוקרטיה בצד ואת הביטחון בראש סדר העדיפויות.

Print Friendly, PDF & Email