חמאס פחד ממדיניות הממשלה – הצבא כשל במניעת המתקפה
מאת: אלון מליק
הסרט שפורסם בערוץ אל-ג’זירה, הסוקר את השתלשלות האירועים שהובילה למתקפת חמאס הרצחנית ב-7 באוקטובר, משרטט תמונה מטרידה אך גם מחזקת עבור מדיניות הממשלה הישראלית. מהדברים עולה כי חמאס, ארגון הטרור השולט בעזה, חשש באופן עמוק מהמדיניות שנקטה הממשלה בשנה האחרונה, וראה בה איום אסטרטגי על עצם קיומו. החשש הזה, המלווה בפחד מהשלכות המדיניות הישראלית, הוא הסיבה לכך שחמאס החליט לצאת למתקפה בקנה מידה חסר תקדים – מתקפה שהייתה למעשה צעד התאבדותי חסר אחריות.
בסרט נטען כי ממשלת ישראל הצליחה, באמצעות שילוב של אמצעים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים, להוביל לפגיעה משמעותית ביכולתו של חמאס לשמר את שליטתו בעזה ואת תמיכתו בקרב הציבור הפלסטיני. הגורמים המרכזיים לכך היו:
בידוד חמאס בזירה האזורית: הסכמי אברהם, שהרחיבו את שיתוף הפעולה בין ישראל למדינות ערביות, יצרו עבור חמאס תחושת בדידות אסטרטגית, במיוחד לאור העובדה שמדינות רבות נטשו את התמיכה הישירה בארגון לטובת שיתופי פעולה כלכליים ואזוריים עם ישראל.
חיזוק ההתיישבות ביו”ש: מדיניות הממשלה להגביר את ההתיישבות ולשמור על נוכחות יהודית ביו”ש הייתה עבור חמאס איום אסטרטגי, שכן היא סותרת את שאיפותיו להרחבת השליטה הפלסטינית.
פגיעה במנהרות ובתעשיית הנשק של חמאס: פעולות התקפיות מדויקות של צה”ל בעזה פגעו באופן עמוק במערך המנהרות ובתשתית הצבאית של הארגון.
חמאס לא החליט לתקוף משום שהרגיש חזק – אלא בדיוק להפך. מהסרט עולה כי הארגון זיהה את מדיניות הממשלה ככזו שתשאיר אותו מבודד, נחלש וחסר רלוונטיות אזורית. עם זאת, חמאס זיהה גם חולשות משמעותיות בתוך החברה והמערכת הישראלית, ובחר לנצלן:
המשברים הפנימיים בישראל: המחלוקות הציבוריות והמחאות הפוליטיות, כפי שצוינו בסרט, יצרו אשליה של חברה חלשה ומפולגת. עבור חמאס, זו הייתה הזדמנות להכות כאשר תשומת הלב הישראלית מופנית פנימה.
תחושת שאננות בצבא הישראלי: בסרט מתואר כיצד ישראל נכשלה בזיהוי ההכנות של חמאס בין 1 ל-6 באוקטובר, למרות הסימנים המקדימים. הארגון ניצל את ההערכה השגויה של ישראל שמדובר ב”שגרה ביטחונית” כדי להיערך להתקפה רחבת היקף.
אין זה משנה עד כמה מדיניות הממשלה הצליחה לאיים על חמאס – המבחן האמיתי היה בזירה הביטחונית, וישראל כשלה:
היעדר זיהוי מודיעיני מוקדם: חמאס הצליח לתכנן, להתכונן ולהוציא לפועל מתקפה מתואמת ללא זיהוי מוקדם מצד צה”ל.
כשל בהיערכות לוגיסטית: חמאס ביצע תנועה ערה של כוחות ונשק בין 2 ל-6 באוקטובר, אך המערכת הביטחונית לא זיהתה את היקף האיום.
תגובה מאוחרת: בשעות הראשונות של ה-7 באוקטובר, המערך הצבאי הישראלי לא הצליח להפעיל את מלוא יכולותיו כדי לבלום את המתקפה.
המסקנה: הפחד של חמאס – לגיטימי, הכשל הצבאי – בלתי נסלח
אם חמאס פחד מהמדיניות הישראלית עד כדי כך שראה במתקפה התאבדותית את הפתרון היחיד, אזי מדובר בהוכחה לכך שהממשלה צעדה בכיוון הנכון. האיום על קיומו של חמאס הוא מטרה לגיטימית, וחשוב שהמדיניות הישראלית תמשיך לפעול באותו כיוון.
הבעיה אינה המדיניות, אלא הכשלים המבצעיים שאפשרו לחמאס להוציא את תכניותיו לפועל. במקום להתנצל על מדיניות שמטרידה את חמאס, עלינו לדרוש מערכת ביטחונית חזקה יותר, ערוכה יותר, ומסוגלת לסכל מתקפות גם כשהן מתוכננות היטב.
בסופו של דבר, הפחד של חמאס הוא ניצחון מוסרי למדיניות ישראלית נחושה. האחריות שלנו היא להבטיח שזה לא יוביל שוב לכישלון טרגי כמו זה של ה-7 באוקטובר.
