טראמפ משנה את הכללים: יריית הפתיחה לעסקת המאה 2.0
מאת: אלון מליק
עסקת המאה החדשה?
המפגש האחרון בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו היה הרבה יותר מעוד פגישה דיפלומטית – זו הייתה תצוגת תכלית של אסטרטגיית המשא ומתן של טראמפ. מי שמכיר את טראמפ, יודע שהוא אף פעם לא מציע את הפתרון האמיתי שהוא מוכן לקבל כבר על ההתחלה. הוא לא מחפש להגיע לפשרה מהירה, אלא לייצר מציאות שבה כל הצדדים מתמודדים עם נקודת מוצא קיצונית, ומכאן הוא מתמרן אותם לקבל משהו שהוא הרבה יותר קרוב למה שהוא רצה מלכתחילה.
לכן, כאשר טראמפ מדבר על השתלטות אמריקאית על עזה, פינוי האוכלוסייה הפלסטינית משם או הצבת סעודיה כמממנת המרכזית של פתרון, השאלה שצריכה להישאל היא לא האם זה יקרה? אלא למה טראמפ אמר את זה?
טראמפ לא עוסק בדיפלומטיה קלאסית. הוא רואה כל משא ומתן כעסקה, וכדי לסגור עסקה מוצלחת – אתה חייב להתחיל גבוה.
המשמעות היא ברורה: טראמפ לא מחפש לפתור את הסכסוך במזרח התיכון בבת אחת, אלא ליצור מסגרת שבה כל הצדדים מוכנים לקבל פחות ממה שהם היו רוצים, אבל עדיין להרגיש שהם השיגו משהו. זו הליבה של כל משא ומתן – להתחיל מנקודה קיצונית ואז לנווט את כולם להסכם ריאלי.
ההצעה: “בעלות אמריקאית על עזה” – עמדת פתיחה או יעד אמיתי?
“הרעיון שאמריקה תשתלט על עזה” הוא לא פחות ממטורף בעיני הפרשנים הפוליטיים – אבל ככה בדיוק טראמפ עובד.
טראמפ מבין שפתרונות בינלאומיים תמיד מתחילים עם הנחות יסוד מסוימות. אם ישראל והפלסטינים היו מנהלים משא ומתן בעצמם, הם היו נתקעים עם אותם ויכוחים ישנים על ריבונות, טרור והסדרי ביטחון. אבל ברגע שארצות הברית נכנסת לתמונה עם הצעה כל כך רחוקה מהמציאות, היא מכריחה את כל הצדדים להגיב אחרת.
מה קורה עכשיו? הפלסטינים פתאום מתמודדים עם האפשרות שאולי עדיף להם הסכם עם ישראל מאשר לראות את עזה הופכת לאזור בשליטה אמריקאית. ישראל עצמה נאלצת לשקול מחדש את האלטרנטיבות. סעודיה, שרוצה להיכנס להסכם נורמליזציה עם ישראל, נגררת גם היא לתוך התהליך. טראמפ יצר מציאות שבה אף אחד לא יכול להישאר בצד – כולם חייבים להשתתף במשחק החדש שהוא קבע את הכללים שלו.
סעודיה, הפלסטינים וישראל: טראמפ כופה כללי משחק חדשים
הטעות של רוב הפרשנים היא שהם חושבים שטראמפ מנהל משא ומתן עם צד אחד בכל פעם. למעשה, הוא תמיד מנהל משא ומתן עם כמה שחקנים בו-זמנית, וכך הוא מנווט אותם בדיוק לאן שהוא רוצה.
עזה היא לא רק בעיה ישראלית-פלסטינית – היא קלף מיקוח מול סעודיה, קטאר, מצרים והקהילה הבינלאומית. טראמפ מציב תנאי ברור: מי שרוצה להיות חלק מהפתרון – חייב לקחת חלק גם במימון.
הוא מציב פתרון כל כך רחב, עד שכל גורם חייב להתמקם מחדש. סעודיה רוצה עסקה עם ישראל? היא תצטרך להשתתף במימון שיקום עזה. קטאר רוצה לשמור על ההשפעה שלה? היא תצטרך לבחור אם היא מממנת פתרון או ממשיכה לשחק משחק כפול.
כך טראמפ לא רק יוצר משוואה חדשה – הוא גם מאלץ את כל הצדדים להגיב ולהציע פתרונות נגדיים.
טראמפ מול ישראל: גם נתניהו במשחק
נתניהו אולי נראה כמי שנהנה מהתמיכה האמריקאית ללא תנאים, אבל גם עליו טראמפ מפעיל לחץ.
בכל פעם שטראמפ מעלה הצעות רדיקליות, הוא בעצם מציב את ישראל בעמדה שבה היא חייבת להציע אלטרנטיבה. הוא לא אומר לה “קבלו את ההצעה שלי”, אלא אומר: “תביאו פתרון טוב יותר, או שזה מה שיהיה”.
וככה טראמפ מבטיח שנתניהו לא יוכל להסתפק רק ב”לא”. עליו להגיע עם פתרון משלו, כזה שיכלול את האינטרסים של ישראל, אבל גם יאפשר לארצות הברית לקבל הישג מדיני משמעותי.
האם זה באמת יקרה, או רק טקטיקה?
האם טראמפ באמת מצפה לראות את עזה תחת שליטה אמריקאית? כנראה שלא. אבל המהלך שלו כבר יצר מסגרת משא ומתן חדשה.
זו לא הפעם הראשונה שטראמפ משתמש בטקטיקה הזו. במשא ומתן הסחר עם סין, הוא איים במכסים אסטרונומיים – ובסוף השיג עסקה טובה יותר. מול קוריאה הצפונית, הוא דיבר על מלחמה – ובסוף קיים מפגשים היסטוריים.
הוא תמיד מתחיל רחוק יותר ממה שהוא מוכן לסיים – וכשכולם נבהלים מההצעה, הוא מציע פשרה שנראית טובה בהרבה.
המהלך של טראמפ בפגישה עם נתניהו לא היה ניסיון להציג פתרון מיידי – אלא ניסיון להכתיב את כללי המשחק. עכשיו, כל הצדדים יצטרכו לשחק בתוך המסגרת שהוא יצר, ולהתקרב בסופו של דבר למה שהוא באמת רוצה להשיג.
השאלה שנותרה פתוחה היא האם השחקנים האחרים על המגרש – סעודיה, ישראל, הפלסטינים ושאר העולם הערבי יידעו, וירצו – לשחק לפי הכללים החדשים שטראמפ כופה עליהם.
