מדינה חפצת חיים חייבת לשחרר את מוקדי הכוח מהאולגרכיה המסואבת משמאל
מאת: ארז תדמור
עכשיו כשכולנו רואים כיצד נראה נשיא פרו-ישראלי והניגוד לממשל ביידן-האריס זועק כדאי להזכיר: אם לפני הבחירות בארה״ב הייתם מציבים קלפי במטכ״ל אפשר להעריך בזהירות ש-90 אחוזים מהאלופים היו בוחרים בקאמלה האריס.
יחס דומה היינו מקבלים בקרב שופטי העליון, בכירי הפרקליטות, החוגים למדע המדינה וליחב״ל וכמובן שגם באולפני 12, 13, גל״צ והתאגיד.
לכאורה זה מוזר. הרי מנקודת מבט ישראלית הבחירה הזו לא אמורה להיות מורכבת.
מועמד אחד קידם מדיניות פרו-ישראלית, התחייב לתמוך בישראל ותקף בחריפות את חמאס, חיזבאללה ואיראן.
מועמדת אחרת קידמה מדיניות אנטי-ישראלית, אחראית כסגנית נשיא על אמברגו נשק במשך קרוב לשנה והשמיעה אינספור התבטאויות פרו-פלסטיניות.
ובכל זאת רובם המוחלט של הבכירים וה”מומחים” שאמורים לעצב ולהשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, הגיעו למסקנה התלושה לפיה האינטרס הישראלי הוא ניצחון של האריס.
איך זה קרה?
איך יתכן ש”מומחים” שאמורים להחזיק בידע תיאורטי, ברקע היסטורי ובניסיון רבים לאין שיעור מאשר האזרח הפשוט, שגו בדילמה פשוטה מאין כמוה?
זאת בשעה שהציבור הרחב העדיף דווקא את טראמפ וצדק לחלוטין.
הנה שני ההסברים העיקריים לטעמי:
1. המערכות הציבוריות שלנו אינן מריטוקרטיות אלא אוליגרכיות מסואבות.
רובם המוחלט של המומחים, הגנרלים, המשפטנים, האקדמאים ואנשי התקשורת הבכירים אינם מומחים לכלום אלא שיבוטים חיוורים, משמימים ובינוניים.
הם לא התקדמו בהיררכיה הארגונית והמקצועית בזכות מצוינות, הישגים ויכולות יוצאות דופן, אלא בעיקר בזכות קשרים חברתיים, פוליטיקה ארגונית והשמעת הזמירות הפוליטיות והסוציולוגיות הנכונות.
מה שמוביל אותנו ישירות להסבר השני:
2. סט היכולות שנדרש להצלחה במערכות אוליגרכיות סותר את סט היכולות הנדרש במערכות מריטוקרטיות.
הסלקטורים היושבים בשערי המטכ”ל, בוועדה לבחירת שופטים, בצמרת השירות הציבורי ובהנהלת ערוצי השמאל, לא מחפשים אנשים שמצטיינים בחשיבה עצמאית ובהטלת ספק.
הם לא מחפשים אנשים שיאתגרו את המערכת, שיפקפקו בחשיבה הקבוצתית או שיערערו על הסמכות של מי שקידם ומינה אותם.
בדיוק להיפך: הם מחפשים נאמנות למערכת, למעמד המקצועי ולמעגל החברתי של האנשים הנכונים. לישראל הראשונה.
אהרן ברק הסביר ב-2016 ש”צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות – טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. לא ניתן להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה“.
לובשי המדים אינם שונים בהרבה מלובשי הגלימה: האלוף ישראל זיו תקף לאחרונה את ישראל כ”ץ שאינו מבין כי תפקיד שר הביטחון “זה בעצם להגן על הצבא, לאפשר לצבא לתפקד מול הדרג המדיני… אין דבר אחד שהצלחתי לזהות שהוא פועל כמגן המערכת הביטחונית, כנציג שלה בתוך הדרג המדיני”.
רובם המוחלט של הגנרלים, המשפטנים ואנשי התקשורת בישראל אינם מסוגלים לבצע תהליך של הטלת ספק וחשיבה נקייה משיקולים זרים.
להיפך, הם מתורגלים ומאומנים להתיישר עם מה שמצופה מהם לחשוב ולומר.
הם אולפו לאורך כל חייהם המקצועיים וגם האישיים שכל חריגה משורת המקהלה תגבה מהם מחיר מקצועי וחברתי.
אל״מ שיאתגר את תפיסתו של הרצי הלוי לא ימונה לתא”ל ותא”ל שיאתגר אותו לא ימונה לאלוף – ע”ע אל”מ חזי נחמה ותא”ל עופר וינטר.
באותו אופן משפטן או אקדמאי שיחלוק על אהרן ברק והאקטיביזם השיפוטי הרדיקלי לא ייכנס בשערי ביהמ”ש העליון – ע”ע פרופ’ רות גביזון והמאבק הנוכחי נגד מינויים של ד”ר רפי ביטון וד”ר אביעד בקשי.
מוקדי הכוח בישראל לא מתבססים על מריטוקרטיה אלא על פרוטקציוניזם, נפוטיזם ומחויבות למעגל החברתי והפוליטי הנכון. הם לא מעודדים מצוינות, עצמאות מחשבתית וחשיבה עניינית, אלא התיישרות אוטומטית עם מיתוגים, דימויים ועיקרי אמונה שמישהו אחר כבר עיצב, ייחצ״ן ושיווק.
רובם המכריע של הגנרלים, המשפטנים והפרשנים באולפנים לא מסוגלים לחשוב באופן ענייני מי יהיה נשיא יותר טוב עבור ישראל. יש מי שמחליט עבורם: מאמר המערכת של ‘הארץ’, עצומת המומחים התורנית, הפוליטיקלי קורקט המקומי והבינלאומי.
הקושמרו׳ז והנדב איל׳ז והגנצים והידלינים למיניהם לא מסוגלים להשוות את המדיניות שטראמפ הוביל כנשיא למדיניות שביידן והאריס הובילו. זה בכלל לא רלוונטי עבורם. יש מועמד שמכובד להזדהות עמו ויש מועמד שמוצג כגס, וולגרי ובלתי מכובד. זה מכריע יותר מהשאלה מהי המדיניות שכל אחד מהמועמדים קידם ומה הוא אומר בקמפיין.
שורה תחתונה: אם מדינת ישראל חפצת חיים היא חייבת למצוא את הדרך לשחרר את מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות מאחיזת האוליגרכיות המסואבות של השמאל. תמיכתם בהאריס והשנאה שלהם לטראמפ מוכיחות שמדובר בשיבוטים שאיבדו כל חוש התמצאות ויצר הישרדות בסיסי.
