גליון 57, י”ז באב, התשס”ט 07 – 14.08.2009
סרטו של מיקי רוזנטל, “שיטת השקשוקה”, מלבה דיון ער בסוגיות החורגות בהרבה מן הנושא שבו הוא עוסק. דפוס ההפקה וההפצה של הסרט, הקושי למצוא עבורו מסגרת שידור והפולמוס סביב מתקפת הנגד של משפחת עופר – מעוררים דיון, העומד רובו ככולו בסימן מאבקו של עיתונאי מסור אחד כנגד מנגנון רדיפה דורסני הנהנה מיתרון כלכלי ומערכתי. יחסי הכוחות בסיפור זה כאילו נתונים מראש, ואת התפאורה לעלילה מספקות סוגיות מפתח כגון “יחסי הון-שלטון”, “תקשורת וצנזורה”, ובעיקר – “חופש הביטוי”.
השבוע עמד הדיון גם בסימן הגדרת תחום הסולידריות בתוך הסקטור המקצועי המכונה לעתים “הברנז’ה”. בתגובה לתביעת הדיבה בסך 3.5 מיליון שקל שהגישה משפחת עופר נגד יוצרי “שיטת השקשוקה”, קוראים כעת אנשי קולנוע ותקשורת לעמיתיהם להצטרף בהמוניהם כשותפים בחברת ההפקות של רוזנטל, “משהו הפקות”. צעד זה אמור להבטיח לרוזנטל גיבוי כספי, במקרה שבית משפט יקבע כי עליו לפצות את הנפגעים מסרטו, אם אכן “נכשל בלשונו”. יוזמי הקריאה מביעים חשש כבד לגורלו של חופש הביטוי, וטוענים כי הגשת תביעת דיבה בסכום כה גדול, משמעותה השתקה באיומים באותה שיטת שקשו-קומבינות שאותה מתאר הסרט בווירטואוזיות כה רבה. לטענתם, רק הסרת האיום הכספי מעל ראשו של רוזנטל תבטיח “דיון לגופו של עניין” בעובדות ובפרטים. וכך נכתב בקריאה שהופצה על ידי איגוד הבמאים בישראל: “גם אם הם (האחים עופר – א”א) חשים נפגעים, ואפילו אם הם מאמינים שנגרם להם נזק, אין להם זכות להניף אגרוף ולכתוש. המסר של הפעלת כוח מופרז מול זכות הביטוי של עיתונאי ברור: אל תתעסקו עם בעלי הממון”.
אין להפריז בחשיבותה של יוזמה זו. היא משקפת במידה רבה את הערכים ואת הנורמות העומדים בבסיס עבודתה של קבוצה מרכזית, הנוטלת חלק מכריע בעיצוב תכניו ואופיו של השיח הציבורי בישראל. אולם הפרשה הנוכחית מהווה לא רק מבחן ללכידות ולערבות ההדדית בקרב חבריה, אלא גם שעת כושר לליבון עקרונות היסוד של עבודתה, סוגיות הקשורות באתיקה מקצועית ואופי יחסיה עם החברה בכללותה.
גם יו”ר האיגוד מתגייס למערכה
במכתב שהפיץ בין חברי הארגון הקולנוען ואיש הטלוויזיה אורי ענבר, אשר שימש יו”ר איגוד הבמאים בשנים 1997-2000, נכתב כך: “אני יודע שמותר לתבוע על הוצאת דיבה ולשון הרע ואני מכבד את זה. אבל אני יודע גם איך מערכת המשפט עובדת”. לטענתו, הפרשה חייבת להטריד לא רק אנשי מקצוע, אלא “כל מי שחרד לחירות שלו כאדם לשמוע ולהשמיע. כל מי שלא מוכן לעמוד מהצד כשמנסים לסתום פה במדינה הזאת עם כסף”. גם יו”ר האיגוד הנוכחי, רני בלייר, מצביע בפנייתו לחברי הארגון על סכנה דומה: “זו בדיוק אותה האימה שיכול להטיל על כל אחד מאיתנו עבריין שנבקר את דרכו באמצעי התקשורת”.
הסולידריות והערבות ההדדית שמבקשת קבוצה זו להעמיד כמשקל נגד למול “האגרוף” המאיים לכתוש את אחד מחבריה, הן אכן מרשימות. היא נוטלת על כתפיה אחריות, שברגיל נושאים בה גופי התקשורת והעיתונים שבמסגרתם פעל העיתונאי הנתבע. בהתחשב בכך שרוזנטל יצר את הסרט כיוצר עצמאי, ואין לו עיתון שיעניק לו רשת ביטחון – עושים זאת עמיתיו במקומו. בקריאתה לאנשי תקשורת ולציבור הרחב להירתם לסייע, מתייצבת ה”ברנז’ה” לראווה בפני החברה הישראלית ומבהירה, כי “מיקי רוזנטל לא לבד”. בדרך זו היא מבקשת לאזן את יחסי הכוחות, ולהבהיר, באותיות מודגשות, כי “ככה ניצור עימות הוגן: ‘החברה לישראל’ מול הציבור בישראל. עוצמה מול עוצמה”.
אולם בה בעת משקף המאבק הזה כמה עמדות יסוד, שאותן יש לבחון בזהירות. ראשית – הקריאה להעמיד ערבות כספית עבור רוזנטל במקרה שזה יחויב על ידי בית משפט לפצות את התובעים. אמנם אין מדובר במשפט פלילי, ופיצויים אינם עונש, אך עצם העובדה שהתביעה של הניזוק היא נגד המעוול, מקפלת בתוכה את ההכרה כי על המזיק מוטלת לא רק האחריות לפצות את הניזוק על הנזק, אלא גם החובה להשתדל מלכתחילה להימנע מגרימתו. בקביעתו של בית משפט כי פלוני מעוול, ועל כן הוא חייב לפצות את הניזוק, יש גם יסוד של הכרה באחריותו של המזיק לגרימת הנזק. למראית עין, אכן נראה כי המתגייסים למאבק לטובת רוזנטל מפגינים סולידריות ומוכנים לשאת באופן קולקטיבי בהשלכות התביעה, אולם למעשה יש בהתנהלותם משום דחיית העיקרון של אחריותם האישית של יוצרי סרט כלפי נפגעיו. שכן אם בעתיד יקבל בית משפט את עמדת התובעים, איש לא יישא באחריות לכך באופן משמעותי.
אין זה רק פרט טכני או תכסיס רטורי. ההתגייסות הקולקטיבית של “הברנז’ה” לטובת רוזנטל משקפת את העמדה, כי אין תוקף מלא להחלטת בית משפט, כאשר זה קובע כי יש להטיל אחריות על אחד מחבריה. גישה זו של הברנז’ה משקפת תפיסה ייחודית בדבר מידת האחריות לתוכן הדברים ש”כל אחד מאיתנו” מבקש “לשמוע או להשמיע”.
בראיון לרינו צרור בתוכנית “דוקומנטרי” בערוץ 23, טען אורי ענבר כי ניתן היה לתבוע את רוזנטל על סכום סמלי, שכן ברור לכל, כי אם יצדד בית המשפט בעמדת התובעים, עונשו האמיתי יהיה הקושי למצוא עבודה נוספת כעיתונאי. אמנם, ענבר אינו דוחה לחלוטין את עיקרון האחריות של עיתונאי על תוכן דבריו, אך הוא קובע כי רק מוסדות החוגים המקצועיים הם שמוסמכים להסדיר את גבולותיה ואת השלכותיה של אחריות זו. במילים אחרות, בית משפט רשאי לקבוע האם לפלוני נגרם נזק כתוצאה מסיקור עיתונאי בלתי אחראי, אולם השאלה אם יישא העיתונאי באחריות לנזק שגרם ואיך – היא נושא לדיון פנימי בין עמיתיו של העיתונאי.
האם מקובלת עמדה זו על חברי ה”ברנז’ה” גם כשרופא, עורך-דין או נבחר ציבור גורמים ברשלנותם לנזק בתחום עיסוקם? האם גם אז הם ישללו מן הניזוק את זכותו להיפרע מן המזיק באמצעות תשלום דמי הנזק ויסתפקו בכך שבעלי מקצוע אלה יתקשו למצוא עבודה? והאם באמת ניתן לצפות כי ה”ברנז’ה”, במקרה שיתברר כי אכן רוזנטל עשה את עבודתו שלא כראוי, תפעיל נגדו את הסנקציות המקצועיות הראויות?
נראה כי העובדה שנציגי משפחת עופר מציגים ליקויים בתחקירו של רוזנטל, ומביאים מסמכים ועדויות הסותרים את ממצאיו, אינה מונעת מראשי ה”ברנז’ה” להתגייס במרץ לצד רוזנטל ואף לכבדו במועמדות לפרס אופיר (האוסקר הישראלי) לסרט התיעודי הטוב ביותר. מובילי המאבק מציגים אותו כעיתונאי הלוחם ללא-מורא על חשיפת האמת, כזה המעמיד את ערך האחריות החברתית מעל טובתו האישית ומשלם על כך מחיר אישי כבד. לעומת זאת, את התובעים הם מתארים כך: “לאחים עופר יש יכולת כספית רבה, ולכן גם כוח רב. נראה מסכום התביעה שהגישו נגד רוזנטל ועבודי שהם בחרו להשתמש בכוח הזה בלי להבין את כובד האחריות שמוטלת על מי שחולש על ממון רב במדינה דמוקרטית”. והאם יוצרי הסרט, והנחלצים להגנתו, כלל הבינו את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם שלהם במדינה דמוקרטית?
לסמי עופר יש אמנם כסף רב לממן מסע יחסי ציבור וניהול משפט. אולם למיקי רוזנטל יש מצלמה ומיקרופון – ויוצרי אנימציה, וגרפיקאים, ומוסיקאים ועורך כשרוני, ולבמאי מצטיין – יש גם קשרים בעולם התקשורת. גם הוא יכול “להניף אגרוף ולכתוש”, ולפירות יצירתו יש כוח כביר ביצירת דימויים ציבוריים והשפעה מכרעת על דעת הקהל. כל סטודנט שנה א’ בחוג לתקשורת יודע לדקלם בעל פה תאוריות על כוחה האדיר של התקשורת ביצירת סדר היום החברתי והלאומי ובקביעת המסגרות שדרכן בוחן הציבור את המציאות. הכרה בסיסית זו באמצעי ההשפעה המחוכמים העומדים לרשותו של יוצר טלוויזיה או עיתונאי כרוזנטל, כאילו נעלמה כליל מעולם המושגים של הנרתמים להגנתו.
נטילת רשות הדיבור נסמכת על חופש הביטוי, אך היא מחייבת גם הכרה באחריות הכרוכה בכך. אי-אפשר לייצר כתב האשמה אישי בוטה וחמור, לעשות שימוש חופשי בשלל אמצעים קולנועיים, לרתום למאבק עמיתים רבים ולקיים סימפוזיונים בהשתתפות בכירי תקשורת וממשל, ובמקביל גם לטעון לחולשה ולנרדפות. מתקפת הנגד הכבדה של נפגעי הסרט מלמדת לא רק על רדיפה והתנכלות מצידם, אלא גם על משהו מעוצמתה ומחריפותה של מכת הפתיחה, זו שהנחית עליהם רוזנטל. בלי להבין את זה, לא יהיה פה “דיון לגופו של עניין”.
