לפתוח מחדש, בלי חיסיון

גליון 70, י”ט בחשוון התש”ע 6-13.11.2009

מדי שנה, במועד שנקבע על ידי הכנסת, י”ב חשוון, מתחילה מחדש מסכת ניעור הזיכרון הקולקטיבי שלנו, תוך שרטוט דמותו של יצחק רבין המנוח בקווים ברורים: המצביא, שר הביטחון וראש הממשלה, רמטכ”ל מלחמת ששת הימים, פורץ הדרך לירושלים, עושה השלום וכן הלאה. תלמיד תיכון מירושלים אמר לי השבוע כי “זיכרון רצח רבין וטקסי ההנחלה הממוסדים בבית הספר דומים  לאווירה שיוצרת מערכת החינוך ביום השואה. יום הזיכרון לרצח רבין הוא יום חובה. אין השתמטויות. הטקסים, השירים, הנאומים והמילים מאפילים אפילו על יום הזיכרון לחללי צה”ל, שלא לדבר על הנצחת זיכרונם של אירועים היסטוריים דוגמת אלטלנה או הסזון, אשר אינם נלמדים בתוכנית הלימודים הרגילה. יש איסור חמור להזכיר את דברי עזר וייצמן בספרו, כי במלחמת ששת הימים “מצביא ששת הימים” לא ממש תפקד (“‘הרעלת ניקוטין’ קראו לזה), או להעלות את הטענה שבקרב על הדרך לירושלים, המפקד המהולל ככל הנראה לא השתתף, כפי שמציין בספרו אורי מילשטיין. שלא לדבר על אזכור כלשהו לכך שרבין לא ממש הביא שלום, ולכך שמה שהביא דומה יותר למלחמה.
   וכך, מדי שנה, הולכת ומתמעטת דמותו של המצביא והפוליטיקאי, עקב הפיכת זכרו למונופול פרטי ומניפולטיבי בידי פוליטיקאים. כבר ביום שנה הראשון לרצח, נתגבשה תוכנית זיכרון שהיא גם עממית וגם אקסקלוסיבית; גם כופה תמונות וזיכרונות – חלקם אמיתיים חלקם בדויים, וגם התנדבותית; גם מאומצת על ידי ההמון וגם בזויה בעיניו. זוהי שניוּת שבה נתפסים היבטים רבים של האיש ומעשיו: בעיני רבים רבין נרצח משום שביקש להביא שלום, ובעיני רבים אחרים – משום שחימש את אויבי ישראל והעביר לריבונות זרה חבלי מולדת שסועה; בעיני רבים הוא היה מנהיג מוביל, ובעיני רבים אחרים – אדם שהובל והולך שולל על ידי מי שקובעים את תכני מורשתו בהווה. בעיני רבים מזימתו של הרוצח הצליחה, שהרי השמאל לא ממש חזר לעצמו מאז מותו של המנהיג האולטימטיבי, ובעיני רבים אחרים – מזימתו של הרוצח שיחקה לידי השמאל, שתבוסתו החזויה בבחירות שלאחר הרצח צומצמה עד למינימום שוויוני, ומאז אין הוא חדל לכרוך את “מורשת רבין” עם תכנים פוליטיים שמחוץ לקונסנזוס ולכפות אותם על הציבור.
היד שפתחה את דלת הרכב
מדי שנה מתפרסמים ספרים ובהם עוד ועוד “גילויים חדשים” על “פרשת רצח רבין”, ומדי שנה עוד אתרי אינטרנט ועוד תוכניות אקטואליה מעלים פרטים המערערים על הנרטיב המונחל, הרשמי, אפוף האינדוקטרינציה הפוליטית.
   שאלות רבות נפתחות: האמנם חלק מן התמונות של “האירוע בכיכר” עברו פוטו מונטאז’? האמנם היד של דמתי היא שפתחה את דלת הרכב מבפנים? האם זהו אך מקרה ששרעבי, נהגו הקבוע של רבין, הוחלף באותו ערב בדמתי, נהגו של פרס? האם באמת הייתה זו רשלנות בלבד, שרבין פונָה לבית החולים איכילוב ברכב השרד ולא באמבולנס שהיה במקום? ומדוע נסיעה של חמש דקות ארכה כעשרים דקות? ואולי באמת בסופו של דבר הגיע רבין לבית החולים באמבולנס ולא ברכב השרד? הייתכן שפפרצי אלמוני הצליח להגיע למקום תצפית “אסטרטגי” שממנו זירת הפשע הייתה פרושה לפניו, ללא ידיעת השב”כ? האם תקריבי המצלמה על יגאל עמיר לפני הרצח היו מקריים? האם באמת היה חור כניסה קדמי בחולצתו של רבין המנוח כפי שהראו לנו בטלוויזיה, אותו גרם הקליע אשר לכאורה חורר את דף הנייר ובו “שיר השלום” המקופל בכיס חולצתו הקדמי של רבין? ומה פשר אותן צעקות “סרק סרק”, שנשמעו מכמה מוקדים שונים? האמנם היה כתם דם על המושב הקדמי ברכב השרד? מדוע סותרים המסמכים הרפואיים את הגרסה הרשמית בדבר הפציעה הקטלנית? כיצד ניתן להסביר את קידומו המטאורי של רובין, המאבטח שנכשל? ומדוע אחד מחברי ועדת החקירה הממלכתית של הרצח הביע חוסר אמון במסקנותיה?
   חלק גדול מן הציבור מתעניין באופן אינטנסיבי בהשוואת הגרסאות ובחיפוש אחר נרטיב לכיד יותר, פחות “מחורר”. חלק אחר של הציבור אמנם מוטרד משהו אבל חושש. אימת הממסד עליו. לא מעניין אותו מי רצח ומי נרצח, וכיצד הפך אותו אירוע דרמטי בעל משמעות ממלכתית מנוף לניגוח פוליטי בידי מגזר, שהיה בלתי אהוד על רבין לא פחות מאשר על מתנגדיו הפוליטיים. אבל דווקא חלק קטן ביותר בציבור הוא שמצליח מדי שנה לדחוק לפינת הנאשמים את כל המחנה הציוני בישראל, בזכות שליטתו בתקשורת ובערוצי עיצוב התודעה הקולקטיבית. “הנחלת מורשת רבין” הפכה בידי אותו מיעוט כלי לאינדוקטרינציה פוליטית באמצעים ממלכתיים.
   וכך, רבים כיום חשים כי הציבור בישראל נתון לשטיפת מוח נטולת מעצורים. תחת הכותרת “מורשת רבין” כוללים דברים שרבין עצמו – שמעולם לא היה בעל מורשת או משנה ברורה – היה דוחה אותם על הסף. בסיסמת “די לאלימות” מנסים להעצים את תחושת האשמה הקולקטיבית, כדי להצדיק מעשים אלימים של גירוש ומעצרים פוליטיים. בשם “הדמוקרטיה” כופים על כלל הציבור השקפה פוליטית קיצונית ושולית. ובאיצטלת “כבוד המנוח” ו”מורשתו”, אוסרים על העלאת תהיות באשר לרצח.
פינס מכופף את סטימצקי
על פניו נראה כי בעלי הנרטיב הרשמי, הממוסד והמונחל בבתי הספר ניצחו. אולם, מתחת לפני השטח מתגבר העיסוק במה שמכונה “תאוריות קונספירציה” – כלומר, פרשנויות אלטרנטיביות לתרחיש ההיסטורי. גרסאות בלתי רשמיות אלה מעוררות הן זעם טוקבקיסטי חריף והן תמיכה אנונימית אוהדת. אלה המנסים להטמיע בכוח את הגרסה הרשמית לרצח, מלבד גיחוך, ביטול והתקפות אישיות, עדיין לא סיפקו מענה ענייני לביקורת שמעלות תאוריות הקונספירציה למיניהן, כולל תהיות שהעלו בני משפחת רבין עצמם ובמיוחד הבת דליה.
   מנתונים שמפרסמות חברות המפעילות מנועי חיפוש ברשת, דוגמת גוגל, עולה כי לצד חיפושים של תכני מין ואלימות, רצח רבין הוא אחד הנושאים ה”מחופשים” ביותר זה שנים. נראה כי המיין סטרים הקיברנטי בוחר דווקא בנרטיב הלא-ממסדי בכל הקשור לרצח רבין. אולם, בכל פעם שניתנת תמיכה פומבית לתאוריית קונספירציה, תגובתם של מגיני הגרסה הרשמית מתמקדת ב”קיצוניות” וב”סהרוריות” של התומכים, ואין בה מענה ענייני. שלא לדבר על ניסיונות השתקה של דוברי הגרסה הבלתי רשמית: ביטול כנסים ומאמץ למנוע הפצתם של ספרים, כמו הוראתו של ח”כ אופיר פינס-פז למנכ”ל סטימצקי להסיר ממדפי הרשת את ספרו של ברי חמיש.
   אם בעבר נטיתי לחשוב שהגרסאות האלטרנטיביות מושתקות, כדי שלא יבוא מי שייתפס להן ויבקש לשחרר את יגאל עמיר מכלאו, כיום נראה לי כי הניסיון לעקור מן השורש כל דיון בנרטיבים האלטרנטיביים והפצתם נובע משני פחדים גדולים של השמאל הישראלי: אם באמת יתגלה כי חלק מן הביקורת נגד הגרסה הרשמית נכון – מי יואשם אז ברצח ומה תהיינה ההשלכות הפוליטיות של הגילוי הזה? ואם אכן תופרך הגרסה הרשמית,  כיצד יוכל המיעוט “להשתלח” במחנה הלאומי, המהווה רוב מוחלט, להשחירו באמצעים ממלכתיים כמו עצרות עם, משרדי ממשלה, מערכת החינוך, התקשורת ועוד, ולהגשים את התוכניות נגד מתיישבי יהודה ושומרון?
   נראה כי גם אם תאוריות הקונספירציה אינן אמת מוחלטת, דבקותו של הממסד הפוליטי בגרסה ה”מחוררת” תמשיך להוליד עוד ועוד ספקות ותאוריות, ובקרב דור הצעירים, אשר עולמו מעוצב בעיקר על ידי האינטרנט, הנרטיב האלטרנטיבי יצבור לגיטימיות. מן הראוי אפוא, כי מי שמעוניין בחקר האמת, תהיה אשר תהיה, צריך לדרוש ועדת חקירה מחודשת של האירועים, אשר תתייחס גם למסמכים ולתכנים המופצים ללא בקרה ברשת. בוועדת חקירה כזו, שתהיה בעלת סמכויות חקירה נרחבות, מן הדין שיישבו אישים בעלי יוקרה ציבורית,שאינם אהרון ברק או מאיר שמגר, אשר ינהלו את עבודתה בשקיפות מלאה וימסרו את מסקנותיהם לציבור באופן מלא, ללא הטלת חיסיון על דו”חות וכדומה. התעלמות מתמשכת של הממסד מן הנרטיב החוץ-ממסדי תגרום להעצמת האמון הציבורי בו, לכרסום האמון הציבורי בממסד ולאימוץ תאוריות הקונספירציה על ידי הציבור על פני הגרסה הרשמית לרצח.

Print Friendly, PDF & Email