ולמרות קשיות הלב, ועל אף הציניות

גליון 42, ל’ בניסן, התשס”ט 24.04 – 1.05.2009

“הכרזת המדינה הייתה היום המרגש ביותר בחיי”, אמרה לי חברתי נחמה. “רקדנו כל הלילה עם דגלים בידיים ודמעות בעיניים. חשנו את משק כנפי ההיסטוריה. לא עוד יהודים גלותיים, נרדפים ומחפשים מקלט ללילה. לא עוד מבוהלים ומופקרים לידיהם החמסניות של הגויים הנאורים, אלא עם חופשי, השב אל ארץ חמדת אבות ומחדש עִמה את ברית נעוריו משחר ההיסטוריה”.
   ישראל הייתה אז חלום שנתגשם. מושא געגועים ותקוות, ערובה לעתיד מופלא. הפצעה של שחר חייכני על פני חשכת גלות נוראה ורגע נדיר בו התרצה שר ההיסטוריה וחייך, לשנייה, לעם מוכה גורל. כתינוק שטרם נגמל, מצאנו את עצמנו פוסעים, גאים ובטוחים בצדקת דרכנו, בארץ המובטחת. נולדנו מחדש אל מציאות בה גורלנו הוחזר לנו בדין, וארצנו, סוף סוף ארצנו שלנו, פורשת עלינו את כנפיה החמימות ואוספת אותנו אל חיקה. התום והאהבה, הלהט והנכונות להעריך ולהוקיר את אשר קיבלנו, האידיאות המקודשות וחדוות היצירה, הצניעות והפשטות – כולם היו אמיתיים.
פצעי בגרות
מלחמת העצמאות ומבצע סיני, פעולות התגמול ומבצע אנטבה, ניצחון המחץ במלחמת ששת הימים והישגים נוספים הפכו את ישראל לאומה נערצת על במת העולם – מושא לעלילות סרטים הוליוודיים, מ”אקסודוס” ועד “דוד וגוליית”. עיני כל היו נשואות אלינו, מביטות בהשתאות, כיצד הצבר השובב עם פני הנער הנצחי מצליח פעם אחר פעם לנצח את גוליית הערבי. אומה של אודים מוצלים מאש, שברי אדם המונחים על פיסת קרקע קטנה, כשסביבם ים איסלאמי שטוף בערות וחדור אלימות – והנה, הנער התמים והטוב מצליח לשרוד ולהגשים את הבלתי ייאמן. בתוך ים של עוינות – דמוקרטיה משגשגת; מתוך שאון המלחמה והקרב – תיאטרון וספרות; מתוך העוני והדלות – עושר רוחני ופיתוח מדעי ללא תקדים. ישראל – נטולת האמצעים, רדופת הרודפים, נעדרת המשאבים הטבעיים, עמוסת פליטי שואת אירופה ועולי ארצות האיסלאם “הנאור”, הופכת את ה”אין” ל”יש”. ספרות מחקר נכתבת בעברית ושמה לאל את חזונו של הרצל, כי בארץ ישראל לא נוכל לדבר בשפת עמנו. האומה מחדשת את נעוריה כאותו עוף חול הקם מאפר קברו וייצר הקיום מפעם בו, והוא הולך וחי ונותן חיים לכל הסובב אותו, כולל לאויביו המושבעים.
   ובעוד עם ישראל עסוק בהפיכת ה”אין” ל”יש”, עסוקים אויביו המושבעים, הערבים, עתירי האדמה ומשמניה הטבעיים, ברוכי השליטה בשוק האנרגיה העולמי, בדבר אחד בלבד: הפיכת ה”יש” ל”אין”. תרומתו למחקר, למדע, למוסר ולרוח היא אפסית (ויסלח לנו מיסטר חוסיין אובמה). ובעוד ישראל משקמת את פליטיה, מנציחים הערבים את מצבם של הפליטים ומחזקים את חווית הפליטות לצרכים פוליטיים. בעוד ישראל משתחררת מכבלי העוני, האומה הערבית הגדולה מקדשת את העוני, מעודדת את הבערות בקרב אזרחיה לצרכי שליטה ומותירה מיליוני אנשים, אשר משקלם הסגולי אינו מגיע לכלל מיצוי מחמת אנלפבתיות ממוסדת ונצחית.
   על אף ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור בין אור לחושך, בין הפנינה הישראלית לבין ההזנחה הלבנטינית הסובבת אותה, קמים יהודי החסות הגלותיים ומגלים את פניה המכוערות של ישראל, את פצעי הבגרות על עורו של הצבר התמים, בגייסם את ערביי ישראל למלחמת אחים נגד מתנגדיהם הפוליטיים. תופעה זו, של שנאה עצמית ושל התמכרות לנטיות הרצח של הערבים, אינה חדשה והיא איפיינה את יהודי החסות מאז ומעולם, כפי שביטא זאת ברל כצנלסון (ב-1936, סמוך לזמן בו החלו הערבים בתמיכתם בנאצים):
   “…היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז’יק הרוסי… כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי הדורות ומשא נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של ‘עבדות בתוך מהפכה’, ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט” (כתבים כרך ח’ עמ’ 18).
   יהודי החסות החליטו אפוא להשיב את היש שיצרנו מתוך האין, חזרה אל האין האיסלאמי. צמצום החִיוּת הציונית – הנאורה, המוסרית והיפה הפכה להם למטרה. תוצאות מפעלנו המופלא הפך צנינים בעיניהם, ואנו כולנו בעיניהם נבלים הראויים לקלון.
חזון מתנדף בעשן המַנְגָלים
ישראל היום עומדת נוכח חזון “השלום” המאיים. היא מתגוננת כעלה נידף מול אומות תוססות אנטישמיות מודחקת, אנטישמיות שפרצה בן-לילה והתפשטה כאש בשדה קוצים, ואל מול צעירים חלולי תודעה, שטופי רוחות “העולם הנאור”. וכך כותב אחד מאותם “ילדי שלום” באתר האינטרנט המייחצן את שירי להקתו: “…שנים אני חי עם הלעג הנסער על רגשות הצדקנות של אומה חולה, על החמלה הבזויה של מדינה מטונפת, והרפלקס הרצחני של עם סגולה. שנים שאני חי בחופש, בחומות של גדר תיל ממתכות סוג ב’ והי-טק, אבל עדיין חופשי. מוות לציוויליזציה היהודית” (פדריקו גומז, מנהיג להקה אנרכיסטית ואיש “שלום”). הרקב מתפשט במחנה. חיילים יהודים אוחזי נשק ומלאי רגישות ונחישות מסלקים יהודים מאדמת חזונם. פניה של האומה כבר אינם פני הנער השובב והאמיץ מסיפורי רפאל ספורטה ואון שריג. פרופסורים מדופלמים מתבטאים כביריוני שוק: “אילו הושלמה התוכנית הנאצית ל’פתרון סופי’ של הבעיה היהודית, אין ספק כי היה היום שלום בפלסטינה” (ברוך קימרלינג, מדור המכתבים למערכת, מהדורת האינטרנט של העיתון “גרדיאן”, 5.10.2002).
   דור המייסדים מתבונן בעיניים כלות: האמנם קורבנם היה לשווא? האמנם אנו, דור הבנים הנואל, לא השכלנו לאחוז בחזון, להחיותו אל מול סערות הזמן, ולגמול לדור ההוא? האמנם ראויים אנו לחמלתו של שר ההיסטוריה, שהואיל בטובו לחייך לעברנו חיוך חטוף אי-אז בשנת 48′? האמנם לשווא טורפו יפי הבלורית והתואר של “מגש הכסף” בידי כפויי טובה, יושבי מגדלי השן, אקירוב ועזריאלי, ענובי עניבות משי ונודפי החיוכים המעושים?
   קולו של חזון גדול כמעט שנדם והתנדף לו בעשן המַנְגָלים. מדינת ישראל חוגגת עצמאות, כשהיא מחוברת למכשירי הנשמה ולאינפוזיה כמו קשיש סיעודי – אותה ישראל שחמלה אותנו תחת כנפיה הרחומות, שכיסתה אותנו בצינת הפוגרומים, שעטפה אותנו באהבה – ובעיניה כאב עצום: אולי לא לילד הזה התפללתי.
ואף על פי כן…
ולמרות קשיות הלב, ועל אף הציניות וכפיות הטובה – אני מסתובב בארץ היפה הזאת, לומד במוסדותיה המופלאים ומטייל ברחובותיה השוקקים. אמנם כל העולם ואשתו, יחד עם השמאל הישראלי והערבים, מאשימים אותי בכיבוש משחית ובשאר מרעין בישין, אך כשאני מבקר את אבי בבית החולים בירושלים ה”כבושה”, ורואה כיצד מצילים שם ה”כובשים” חיי אדם – ערבים ויהודים כאחד, אני חש בחברה טובה. רופא יהודי “מכוחות הכיבוש”, עם כיפה סרוגה לראשו, מטפל בערבייה “כבושה”, ואחות יהודייה דוחפת בן מיעוטים על כסא גלגלים אל אגף הרנטגן. ואילו בפרלמנט הציוני, של “הכובשים” ו”המדכאים”, עומדים ג’מאל זחלקה ואחמד טיבי ומסבירים שהם קורבנות האפרטהייד הציוני. כמו שאיש אינו מודה לרופא “הכובש” ולאחות “הכובשת” על טיפולם המסור, איש גם אינו מכיר תודה לפרלמנט היחיד במזרח התיכון שאליו אפשר לבחור ולהיבחר – יהודי כערבי.
   ולמרות ש”צבא הכיבוש” במדינה שלי מגרש יהודים מאדמתם ה”כבושה” ומעבירה לידי שלטון חמאס, שהופך אותה לקו החדש של טילי הסקאד שלו – עוד לא אבדה תקוותי. אני רואה גם חיי תרבות שוקקים, רוח התנדבות מופלאה, רגעי חסד שהם רבים לאין שיעור מרגעי שנאה ורוע, כפי שהיו לנו במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה. לצד יהודי החסות המזינים את השחיקה המוסרית והאידיאולוגית, אני רואה את רוחם של יפי הבלורית והתואר מפעמת בבני ובבנות המתיישבים ביהודה ושומרון, שלמרות המכות אשר ניתכו עליהם – ממשיכים להוות את חוד החנית היהודי, הציוני והמוסרי, הקוטבי כל כך לניוון ולשחיתות האיסלאמיים.
   על אף ההסכמים המדיניים שהביאו אלינו את הסקאדים ואת הגראדים, ועל אף האצת החימוש למען “השלום”, זה אשר הביא את השכול לכל בית ואת המאבטחים לכל מסעדה, גן ובית ספר – ישראל 2009 מלאה אנשים טובים, וחדורה תקווה. ישראל של מטה, של הציבור, ולא ישראל של מעלה, של מנהיגיה, ראויה לחגיגות אמת, כמו של פעם, כשעוד בכינו למשמע “התקווה” ולמראה הדגל הכחול לבן.
מזל טוב ישראל, ומי ייתן ובנייך יהיו ראויים לכל טובותייך.

Print Friendly, PDF & Email