הביקורת מהללת, הצופים נפקדים

גליון 34, ג’ באדר, התשס”ט 27.02 – 6.03.2009

הסרט “ואלס עם באשיר”, שיתחרה בשבוע הבא על פרס האוסקר לסרט הזר המצטיין, הוא אחד הסרטים היותר מקוריים שהגיעו להקרנה מסחרית: אריזת הפורמט הדוקומנטרי והטון האנטי-מלחמתי במסגרת אנימציה ילדותית ועליזה לכאורה, יוצרים קונטרפונקט ייחודי. הסרט הוקרן בזמן הנכון – הוא החזיר אותנו למלחמת לבנון הראשונה, כשהזיכרון של מלחמת הלבנון השנייה היה עדיין טרי, ובעוד ההכנות למלחמה בעזה היו כבר בעיצומן. מסע הפרסום והיח”צנות שלו היה עשוי ללא רבב. גם הביקורות גמרו את ההלל, ולראיה – הפרסים הבינלאומיים הרבים שבהם זכה הסרט. רק דבר חסר לסרטו של ארי פולמן: קהל. בישראל צפו בו פחות מ-150 אלף צופים, שהם לא הרבה יותר מעשירית ממספר הצופים שראו את “סאלח שבתי”, כאשר אוכלוסיית המדינה הייתה קטנה פי שלושה מכפי שהיא כיום. גם בעולם הרחב, שלדברי יוצרי הסרט מחבק אותם באהבה, הסרט אינו להיט גדול במיוחד: בניו-יורק, לדוגמה, הוא הגיע בשיאו למקום ה-30 בדירוג ההכנסות השבועי, ובערים פחות קוסמופוליטיות הוא הצליח עוד פחות.
   לאור המספרים הללו, וכיוון שקולנוע הוא חלק בלתי נפרד מתרבות המונים הפונה לקהל רחב, אין מנוס מלקבוע ש”ואלס עם באשיר” הוא כישלון מסחרי. נשאלת אפוא השאלה מהו סוד הכישלון: מדוע הסרט הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות, לדעת המבקרים והמומחים לדבר, אינו מצליח לקושש צופים?
לא להאשים את הטלוויזיה
כדי לענות על שאלה הזו, צריך להבין כיצד מפיקים בישראל סרטי קולנוע. עד לפני שלושה עשורים, הפקת סרטים בישראל נעשתה על בסיס מסחרי. המפיק סיכן את כספו, בתקווה שהסרט יצליח וירוויח. היו כישלונות, אך היו גם הצלחות לא מעטות – כגון “מציצים”, “גבעת חלפון אינה עונה”, “הלהקה”, “דיזנגוף 99”, “אסקימו לימון” “ותעלת בלאומילך”, אשר הביאו מאות אלפי צופים לאולמות, ואשר מוקרנים שוב ושוב בטלוויזיה עד היום. בשעתם נטו המבקרים להסתייג מהסרטים האלה, בטענה שהם “עממיים” מדי, קרנבליים מדי ולא מספיק פוליטיים, אבל במרחק השנים סלחו להם, ואפילו רואים אותם כיום כפיסת תרבות.
   לצד קולנוע מסחרי מצליח, פעלו בשולי תעשיית הסרטים הישראלית מראשיתה יוצרים מצליחים פחות, שתירצו את כישלונותיהם ב”אמנותיוּת” היתרה של יצירותיהם ובאמירתן הפוליטית ה”נוקבת” מדי (כלומר, שמאלנית) עבור הקהל הרחב. לכן הם דרשו מימון ממשלתי לסרטיהם. מעניין שמה שלא הפריע למאסטרים קולנועיים בינלאומיים דוגמת היצ’קוק, קופולה וברגמן – אשר לא התקשו למצוא משקיעים וקהל – הפריע דווקא לקולנוע הישראלי הפסבדו-אמנותי. מעניין לא פחות שהמימון הממשלתי ל”סרטים נוקבים פוליטית” ניתן דווקא על ידי ממשלות ימין בתהליך שראשיתו בתחילת שנות השמונים. בסופו של דבר, ניצח הזרם האמנותי-פוליטי את הזרם המסחרי, והקולנוע הישראלי הולאם דה-פקטו. כמעט כל הסרטים שמופקים בשנים האחרונות (לרבות “ואלס עם באשיר”) מקבלים מימון ציבורי בחסות חוק הקולנוע או מקרנות המתוקצבות מכספי ציבור. אם בעבר תכני הסרטים עוצבו על ידי דרישות הקהל, כיום המנדט הוא בידי הלקטורים של הקרנות – מבקרים ועסקנים שהם בדרך כלל בעלי רקע חברתי, מקצועי ופוליטי דומה לזה של היוצרים. הם קובעים איזה סרט יקבל מימון. הצעות שנידחות ניתן להגיש שוב – מתוקנות בהתאם להנחיות הלקטורים, שכך מכוונים את תעשיית הקולנוע הישראלי על פי טעמם האישי.
   והתוצאה? זו נראית אולי משובחת לטעמם וגם עומדת בצד הנכון של המפה הפוליטית לתפיסתם, אבל הקהל הרחב מצביע ברגליים. אם בשנות השבעים סרט ישראלי שצפו בו 200 אלף צופים נחשב לכישלון מוחץ, כיום “ואלס עם באשיר” עם פחות מ-150 אלף צופים הוא בגדר להיט. מפתה להאשים בתהליך זה את הטלוויזיה, אבל הטלוויזיה הישראלית משדרת זה למעלה מ-40 שנה, ובחלק ניכר מתקופה זו רשם הקולנוע הישראלי הישגים מסחריים מרשימים מבלי שקיבל מימון ציבורי.
   מותר כמובן להחזיק בדעה שחובת המדינה לממן אקספרימנטים אמנותיים, אבל קשה להאמין שמהמימון הזה יצוצו יצירות העונות על ציפיות הציבור הנושא בנטל המימון. לכן, הקולנוע הישראלי העכשווי זוכה לשבחי הביקורת, אך צופיו מועטים.

Print Friendly, PDF & Email