“או”ם שמום” – גרסת תש”ע

גליון 70, י”ט בחשוון התש”ע 6-13.11.2009

דו”ח גולדסטון מעלה טענות קשות כנגד מדינת ישראל וצבאה, אשר פגעו לכאורה באוכלוסייה אזרחית במהלך הלחימה בזירות העימות השונות בלבנון, ביהודה ושומרון ובעזה. גולדסטון קובע כי מספר האבידות שנגרמו לצד הפלסטיני במשך כ-24 ימי לחימה, הוא כ-1,400 הרוגים, וזאת על פי הערכות גורמים פלסטיניים. כמובן שאין לצפות לכך שיהיה זה נתון מדויק, המבחין בין אוכלוסייה בלתי מעורבת לבין אוחזי נשק. אך גם מבלי להתעקש על ה”דקויות” האלה – בהשוואה למספר האזרחים שנהרגו במלחמות אחרות ברחבי העולם, נראה כי עלינו לדרוש באו”ם חקירה, כיצד זה במבצע “עופרת יצוקה”, של לחימה ממושכת ואינטנסיבית, היה מספר ההרוגים כה נמוך.
   הבה ונזכיר ל”אומות המאוחדות נגד ישראל” כמה תקדימים:
   * בפלישה האמריקנית לפנמה, בתאריכים 24-20 בדצמבר 1989, במסגרת מבצע “מטרה צודקת”, הכיר צבא ארה”ב במותם של 202 אזרחים ו-314 חיילים פנמים ששירתו תחת פיקודו של הגנרל מנואל נורייגה. בדו”ח של “רופאים למען זכויות אדם” נטען, שבמבצע נהרגו רק כ-50  חיילים פנמים, בעוד שמניין האבידות האזרחיות עלה על 300. הערכות אחרות נקבו במספרים גבוהים עוד יותר של חללים מן האוכלוסייה האזרחית – בין 500 ל-1,000 הרוגים. אבידותיו של הכוח האמריקני, לעומת זאת, היו 24 חיילים.
   * באוקטובר 1993 “הצליח” כוח משימה של האו”ם שעיקרו כוחות אמריקניים מיוחדים, להרוג במוגדישו שבסומליה, תוך כדי חילוץ כוח מיוחד שמשימתו נשתבשה, כ-500 תושבים לפחות – על פי הערכות מתונות, ועד 1,500 (תוך פציעת כ-10,000 נוספים), רובם אזרחים בלתי מעורבים – על פי הערכות אחרות. כל זאת נעשה בפחות מיממה אחת של לחימה, בקרב שהתחולל ברחובות העיר. לא היה זה המקרה הראשון בו נהרגו מספר רב של אזרחים סומלים מירי כוחות האו”ם. לחימת הכוח זכתה לפרסום רב – תוכניות תיעודיות בטלוויזיה, ספר וסרט קולנוע, שכולם מפארים את לחימת הכוחות האמריקניים ואת דבקותם בחילוץ חבריהם מהתופת.
   * בתאריכים 23-7 בדצמבר 2004 לחמו שלושה צוותי קרב חטיבתיים אמריקניים נגד כ-3,000 “פעילים איסלאמיסטים” בעיירה פאלוג’ה שבעיראק. בסוף הקרב נמנו כ-6,000 אזרחים הרוגים, בנוסף ל-1,000 “פעילים איסלאמיסטים”. כן נהרסו עד היסוד כ-10 אלפים בתים – כשליש מכלל בתי העיר, ועוד 26 אלף בתים נפגעו במידה זו או אחרת, ביניהם 65 מסגדים (מתוך 200) ו-60 בתי ספר, ששימשו על פי טענת האמריקנים כמחסני אמל”ח ומחסה ל”פעילים האיסלאמיסטים”.
   * בדצמבר 2004, במהלך מלחמתם של הרוסים בעיר גרוזני שבצ’צניה, הופעלה על ידי הצבא הרוסי עוצמת אש שהגיעה לעתים להנחתת 4,000 פגזים לשעה על העיר –  הפגזה שלא הייתה כמוה בשטח עירוני מאז מלחמת העולם השנייה. במערכה על גרוזני לבדה נהרגו כ-5,000 אזרחים, ועל פי הערכות אחרות שיעור האבידות האזרחיות היה גבוה פי חמישה. מחצית מן העיר נחרבה כליל. במלחמה הקודמת בצ’צ’ניה, בשנת 1999, פעלו הרוסים בעוצמה רבה עוד יותר: לאחר שהזהירו את תושבי גרוזני והורו להם לעזוב את המקום, הם התקיפו את העיר באמצעות חיל רגלים, טנקים, מסוקים וארטילריה ואף שיגרו טילי קרקע-קרקע ופצצות דלק-אוויר, ממשגר רקטות קרקעי. ההתקפה הביאה לחורבנה המוחלט של גרוזני ולמספר משוער גבוה מאוד של נפגעים מקרב האוכלוסייה שנותרה בעיר, וזאת על פי מימדי ההרס שנגרם לגרוזני, שחלקים גדולים ממנה נמחקו כליל.
   * בתקיפה אווירית שנמשכה כ-11 שבועות באביב 1999, הטילו מטוסי נאט”ו על אזור קוסובו כ-23 אלף פצצות וטילי אוויר-קרקע שיועדו לפגוע בצבא הסרבי. למעשה, רק חלק קטן מהצבא הסרבי הושמד במבצע, אך נהרגו בו 460 אזרחים – על פי מניין אחד, בעוד שעל פי מניין אחר נע מספר החללים בין 1,500 ל-2,000 איש. בתגובה לביקורת שהושמעה בעולם על פגיעה חמורה זו באוכלוסייה אזרחית, תלתה נאט”ו את האשמה בנשיא יוגוסלביה, סלובודן מילושביץ’, אשר מיקם במכוון מטרות צבאיות בסמוך לאזורי מגורים. בתנאים אלו, טענו דוברי הברית, אבידות אזרחיות הן “בלתי נמנעות”. למרות המחיר הכבד, אמרו בנאט”ו, ההפצצות הן “לגיטימיות” ויימשכו עד לכניעתם של הסרבים.
   * באוגוסט 2008, במהלך לחימת הרוסים בגיאורגים על השליטה בדרום אוסטיה, הצליחו הרוסים לקטול כ-2,000 נפש בעיר הבירה צחינוואלי, בתוך שתי יממות, על פי עדותם של הרוסים עצמם.
   אכן, בין דוגמאות אלה יש גם יוצאות מן הכלל: ב-29 במאי 1982, בזכות התנהלות אחראית של מפקד הצבא הארגנטיני בכפר גוז גרין שבאיי פוקלנד, אשר 112 מתושביו הוחזקו תחת שביו באולם הכפר, הסתיים אירוע לחימה ללא אבידות של אזרחים. באותו יום הבהיר מפקד הכוחות הבריטיים באזור במסר מאיים למפקד הארגנטיני, שאם לא ייכנע, “על פי אמנות ז’נבה וחוקי המלחמה, תוחזק אחראי לגורלם של האזרחים בגוז גרין ואנו, בהתאם לחוקים אלה, ניתן לך התרעה מקדימה על כוונתנו להרעיש את גוז גרין”.
פיתוח ישראלי: נוהל “הקש בגג”
אלה הם רק מקצת משפע המקרים שבהם נהרגו אזרחים במהלך לחימה ברחבי העולם. ניתן גם לחקור ולבדוק כיצד נהגו הצרפתים באלג’יר, האמריקנים בוייטנאם ובאפגניסטן, בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (בצרפת, ביפן ובמקומות נוספים) וכמובן – לבדוק את מספר האבידות בקרב האוכלוסייה המקומית בסכסוכים אלימים כמו בסודאן או בעימות בין עיראק ואיראן בשנות ה-80′ של המאה שעברה, אם כי נראה כי כל עוד מדובר במוסלמים הטובחים במוסלמים או בשבטים אפריקניים ההורגים זה בזה – אין הסוגייה מעניינת איש.
   ביחס לאמות המידה והמוסר שגילתה האנושות מקדמת דנא ועד היום במלחמותיה, מהווים ממשלת ישראל וצה”ל אור לגויים, פשוטו כמשמעו, בכל הנוגע לטיפול באויב העושה שימוש באוכלוסייה מקומית. לא קמה אומה כמו ישראל, שקידשה את חיי האזרחים אויביה יותר מאשר את חייליה היא, וכדי להכיר בכך, די לקרוא את פסיקת בג”ץ אודות “נוהל שכן” ואת הדיון שסביבו. אין מדינה שפיתחה טכניקות ואמצעי לחימה, תוך השקעת משאבים כה רבים, אשר נועדו למנוע פגיעה באזרחים שאינם אזרחיה, גם כשהדבר פוגע במימוש מיידי של חלק מהמשימות שהיא קובעת לעצמה (למשל, דחיית תקיפות וביטולן, נוהל “הקש בגג”, פיזור עלונים וביצוע שיחות טלפון להתרעה טרם תקיפה). אין כישראל לדאוג לחייהם של אזרחי אויביה יותר מאשר אויביה עצמם.
   לפיכך, יש לדרוש חקירה בינלאומית בשאלה כיצד דווקא מדינת ישראל –  הנלחמת על קיומה מיום הקמתה נגד אויבים המקיפים אותה, קוראים להשמדתה ופועלים למימוש מטרתם ללא ליאות, ונוקטת איפוק ושמירה ללא אח ורע על חייהם של אזרחי אויביה – נמצאת אשמה על ידי אומות העולם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, בעוד שכוחות מטעם האו”ם ונאט”ו, שגרמו להרג אזרחים כה רב ולפגיעה קשה במוסדות ובתשתיות אזרחיות, ואומות מתחסדות היוצאות להילחם אלפי מילין מאדמתן, למען מטרות שלא תמיד ברורות להן עצמן – יוצאות פטורות בלא כלום.

Print Friendly, PDF & Email