גליון 341, ב’ בתמוז התשע”ה 19 – 26.6.2015
ההיסטוריונית ברברה טוכמן בחרה לצטט בפתח ספרה “אוגוסט 1914” (“דביר” 1999), המתאר כיצד התדרדר העולם למלחמה העולם הראשונה, את דבריו של וינסטון צ’רצ’יל: “ה’אִימים’ האיומים מצטברים”.
רוברט קנדי, שהיה שר המשפטים בזמן משבר הטילים בקובה, כתב ביומנו כי הנשיא ג’ון קנדי קרא את ספרה של טוכמן, שאז נקרא “תותחי אוגוסט” זמן מה לפני פרוץ המשבר: “הוא דיבר על הטעויות בחישוב שעשו הגרמנים, הרוסים, האוסטרים, הצרפתים והבריטים, הם נקלעו איכשהו למלחמה… הוא לא רצה שביום מן הימים יוכל מישהו לכתוב ספר על ‘טילי אוקטובר’ ולומר כי ארצות-הברית לא עשתה כל שביכלתה לקיים את השלום.”(רוברט פ. קנדי, “איך נמנע העימות”, ספרית אופקים, עם עובד, 1970)
הקדמה זו נכתבת על מנת להבהיר כי אין כאן קביעת עמדה בעניין המחלוקת בדבר התועלת והסיכונים שבתקיפה ישראלית באיראן, כפי שעלתה לאחרונה על פני השטח בכלי התקשורת ושמוטב היה אם לא הייתה מגיעה כלל לידיעת הציבור.
העניין המטריד העולה מן המחלוקת היא היפוך היוצרות שהתגלה בין המתנגדים לפעולה צבאית (הרמטכ”ל גבי אשכנזי וראש המוסד מאיר דגן) לבין התומכים בה (ראש הממשלה ושר הביטחון). גם אם מניחים לרגע לדילמה העומדת בפני הדרג הצבאי, האם עליו לציית לראש הממשלה של כולם או רק לראש ממשלה של 98 אחוז מהעם, מציאות זו לבדה מעלה את השאלה האם יש מקום לדאגה.
מהריאיון שנערך עם הרמטכ”ל היוצא בני גנץ, בתוכנית “עובדה”, ניתן היה להבין בין השורות שאף הוא הביע בפני הדרג המדיני הסתייגות מפעולה צבאית נגד תוכנית הגרעין של איראן. לכך ניתן להוסיף את דבריו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בתוכנית “המקור” ששודרה לא מכבר ועסקה במלחמת לבנון השנייה, על כך שהיה עליו לדרבן את המפקדים הבכירים לפעולה.
קשה לסמן את המסלול שעברה המדינה עד להיפוך תפקידים זה. ניתן רק להזכיר מספר גורמים שלכל הפחות לא מנעו את התהליך: ספרו של עמי גלוסקא “אשכול, תן פקודה” (מערכות, 2004) יכול להימנות בין גורמים אלו. גלוסקא קובע כי “לא תהיה זו הגזמה פרועה לקבוע כי מוטי הוד הוא במידה רבה האיש שגרר ב-7 באפריל 1967 (בהפלת 6 מיגים סוריים) את מדינת ישראל בלי משים למלחמה…”. מספרו ניתן להבין כי המיליטנטיות שהפגין הדרג הצבאי בתקופה שקדמה למלחמה הייתה “הוספת שמן למדורה” של האזור, ולמתח שהיה קיים בו בשנות ה-60′: מפעל הטיית הירדן, והקמת הפת”ח הן דוגמאות בולטות.
אם לפרש באופן אקטואלי את המשתמע מספרו של גלוסקא, אז יש לומר כי העובדה שדאע”ש נמצא מעבר לירדן ולא מעבר לירקון נזקפת לזכותו של רמטכ”ל 67′ שהיה שש אלי קרב.
אירועים נוספים שיכולים להימנות הם: סירובי הפקודה הנסלחים של עמרם מצנע ואלי גבע במלחמת לבנון הראשונה והסרבנות האפורה של הרמטכ”ל דן שומרון באינתיפאדה הראשונה – “אין לה פתרון צבאי”. התמשכותה של האינתיפאדה היה המאיץ העיקרי ל”הסכמי אוסלו”. במהלך הכנת ההסכמים נוצרה אינטראקציה אישית ונוהל משא ומתן בין אלופי צה”ל לבין מחבלים “לשעבר” של אש”ף.
סיטואציה זו שיבשה את המערכת המוסרית של בכירי הצבא והשפיעה על תפקודם במערכה. סצנה בלתי נשכחת מאירועי מנהרת-הכותל ב-1996 יכולה להמחיש את הדבר: כשביקר הרמטכ”ל אמנון שחק את תא”ל דן הראל שנפגע במהלך חילופי אש עם אנשי הרש”פ, שיבח הראל את קור הרוח של מפקד אחר בגזרה. לדבריו, קור רוח של המפקד התבטא בכך שלא השיב אש אל עבר הסיור המשותף שממנו נפגע תא”ל הראל, ובעוז רוחו הציל את השלום באמצע המלחמה.
תופעה נוספת שאפשר לציין היא הדיסוננס שהתפתח בשלהי שהיית צה”ל ברצועת הביטחון בלבנון. בהבנות “ענבי זעם”, שהתקבלו בממשלת פרס באביב 1996, סוכם שעל חיזבאללה אסור לירות לעבר אזרחי ישראל. מכך ניתן להסיק שפגיעה בחיילים וירי מוצבים אינם נחשבים להפרת ההסכם. במקביל, התפתחה תנועת “ארבע אימהות” הקוראת להשיב את “הילדים” הביתה.
ובאשר לשאלה שהועלתה כאן, נראה כי דבריו של הנשיא קנדי על התפקוד של אנשי הצבא בשעת המשבר בקובה יכולים ללמד דבר מה. וכך כותב רוברט קנדי ביומנו: “את הנשיא קנדי הטריד חוסר היכולת (של הדרג הצבאי) לראות מעבר לתחום הצבאי הצר. כאשר שוחחנו על כך מאוחר יותר, אמר כי עלינו לזכור שהם אומנו להילחם ולערוך מלחמה – כי אלו חייהם. אולי היינו מודאגים עוד יותר אילו הללו התנגדו תמיד לשימוש בנשק ובאמצעים צבאיים – שכן אם הם לא יהיו נכונים, מי יהיה נכון?”.
