גליון 78, ט”ו בטבת התש”ע 1-8.01.2010
בגיל 60 פלוס, מדינת ישראל חוזרת לימי ינקותה. פעם היה זה השמאל הציוני, שהתקשה לקבל את מרות הממשלה על הצבא בכלל, ועל הצבא “שלו” – הפלמ”ח – בפרט, ונפנף בחלוציות ובערכים כאילו היו הם מונופול שלו. גם הימין הציוני החילוני התקשה אז להבין את המעבר מחברה וולונטרית לריבונית, ביקש לנהל משא-ומתן עם הממשלה על חלוקת הנשק שהובא בספינה “אלטלנה” והופתע מתגובתו הנחושה של בן-גוריון. היום זוהי הציונות הדתית, שאינה מבינה מדוע נזעק שר הביטחון להציב “אולטימטום” לישיבות ההסדר. כמו לפני 61 וחצי שנים, גם היא מיתממת לטעון שזהו מהלך פוליטי, וכמו בפוליטיקה מנסה להגיע לפשרה.
הוויכוח היום נסב על שאלה אחת, ואחת בלבד: האם אפשרי שיהיה לחייל בצבא מקור סמכות נוסף על ההיררכיה הצבאית, שמתחילה במ”כ או במ”מ שלו ומסתיימת בממשלה (שהיא המפקד העליון של צה”ל). אין זו שאלה פוליטית אלא חוקתית. לתוך המחלוקת הזו יש המנסים להכניס כל מיני טענות אחרות: טענות בדבר חופש האמונה והדעה, יחס של איפה ואיפה כלפי סרבנות מימין לעומת סרבנות משמאל, ישיבות לעומת אוניברסיטאות ומכללות, הבדלים במימונם של גופים שונים מכספי המדינה והלגיטימיות של שימוש בצבא לפינוי יישובים ומתיישבים.
התשובה לשאלה הראשונה ברורה: אין ואסור שיהיה לחייל מקור סמכות כלשהו מחוץ להיררכיה הצבאית-ממשלתית. ממשלה אינה ועד קהילה, וכל תשובה אחרת תחזיר את מדינת ישראל לימי “אלטלנה” ופירוק הפלמ”ח. בן-גוריון הבין את עקרוניותה של השאלה וגם את ניסיונות יריביו לטשטש אותה. הם הציגו את התעקשותו בפרשת “אלטלנה” ובתהליך פירוק הפלמ”ח כגחמה פוליטית, כהעדפה אישית של קבוצת קצינים או כבורות צבאית (איך “הוא” יוכל לוותר “עלינו” ולנצח במלחמה?). אנשים שלא נמנו עם יריביו, כמו יגאל ידין, נבהלו מהתעקשותו וחששו מהשלכותיה על כושרו של הצבא. רבים מאנשי מפלגתו של בן-גוריון חששו מאובדן השפעתם על הנוער המגויס והמתגייס וחתרו לפשרות שיאפשרו המשך קיום לפלמ”ח.
טוב יעשה שר הביטחון אם יאמץ את דוגמת בן-גוריון ויימנע מכל פשרה, שינסו “למכור” לו רבנים ופוליטיקאים בנושא הזה. המסר צריך להיות ברור וחד-משמעי: לאדמו”רים, משמאל אז ומימין היום, אין סמכות על תלמידיהם שבמדים ובעת היותם בצבא, וגם לא בשום עניין צבאי, אפילו הם בישיבה או בקיבוץ. אל למערכת להתפתות להצעות “פשרה”, כי בשאלת מקור הסמכות אסור שתהיה פשרה. אל לה גם להיבהל מאיומים: יצחק בן-אהרון אכן הציע בזמנו התפטרות המונית של המפקדים חברי מפ”ם, ובכללם מפקדי הפלמ”ח, בבחינת “נראה איך הם יסתדרו בלעדינו”. הצבא נזקק בשעתו לפלמ”ח הרבה יותר משהוא נזקק היום לחיילי ישיבות ההסדר. ובכל זאת – למזלה של מדינת ישראל – בן-גוריון לא נרתע ולא התפתה.
אין זו שאלה של אמונות ודעות, ואין מקום להשוואה עם מרצים, המבטאים את דעתם בשיעורים או בתקשורת. צריך אמנם להתמודד עם המרצים האלה, שכן האוניברסיטה היא מקום למחקר ולהוראה, להקניית ידע ופיתוחו ולא לתעמולה, אך אין בין זה לבין שאלת ישיבות ההסדר ולא כלום: בניגוד לרב, המרצה באוניברסיטה אינו מקור סמכות רוחני או אחר לתלמידיו ואינו מתיימר להיות כזה.
גם אין זו שאלה של קבלת כספים מן המדינה. המדינה היא מקור מימון לישיבות ההסדר, וצודקים הטוענים שהיא גם מקור מימון לקולנוענים ולמרצים ישראלים המשחירים את דמותה, קוראים להחרמתה, מצדיקים סירוב לשרת בשטחים ושואפים לביטולה של מדינת הלאום היהודי ולהקמת “מדינת כל אזרחיה” במקומה. יש להתמודד עם הצרות האלו, אך לא באימוץ נורמות של שירות-על-תנאי שהן פסולות לכשלעצמן.
השאלה אפילו אינה אם מותר לממשלה להשתמש בחיילים לפינוי יישובים ומתיישבים. מותר לה, אם כי לא כל מה שמותר הוא גם צודק או חכם. כך או כך, גם זהו ויכוח שאינו נוגע למקור הסמכות בצבא. מוטב לישיבות ההסדר ולציונות הדתית שלא יהיו מעורבות כלל בענייני סרבנות, מאשר ישקעו בוויכוחים חסרי תכלית בשאלה איזו סרבנות מסוכנת או גרועה יותר, של הימין או של השמאל. זו טרפה וזו נבלה, ואם צו האל קודם אצלם לצו הצבא, כמאמר כמה רבנים, שישלחו הרבנים האלה את תלמידיהם לצבא האל ולא לצה”ל.
