גליון 43, ז’ באייר, התשס”ט 1-8.05.2009
לכאורה נראה כאילו נשיא ארה”ב, אובמה, פועל ב”תמימות”. תמימות יש בה מן הטפשות, הילדותיות, או אי-הרצון לדעת ואולי אף אי-היכולת לדעת ולהפנים. כך, למרות גידופיו הנמרצים של נשיא איראן כלפי המערב בכלל וארה”ב בפרט, חוזר אובמה על הסיסמה הנדושה של הידברות – engagement. גם הקידה העמוקה, שלא לומר השתחווּת, בפני הנסיך הסעודי “מגן שני המקומות הקדושים” – מֶכה ומֶדינה – אינה אלא חלק מן התמימות. גם ההתעקשות על פתרון “שתי מדינות” – קלישאה נבובה שימיה כמעט כימי המנדט הבריטי, משקפת תמימות מופלגת. גם לחיצת ידו של נשיא ונצואלה צ’אבס, האיש שהפך מדינה זו לגוף טוטליטרי-קומוניסטי, היא רק מחווה של תמימות. ואילו התניית מינויו של יו”ר נאט”ו הנוכחי בהסכמתה של טורקיה ראויה לתואר שיא התמימות.
האם נשיא ארה”ב הנוכחי אינו מדינאי רב-עוצמה, משופשף ואיש העולם הגדול, אלא צעיר דק גזרה, יפה מראה ותמים, שבמקרה הגיע לכהונה הרמה והעוצמתית ביותר בעולם? ואולי יש הגיון ב”תמימות” הזו שהוא מפגין בכל מהלכיו עד עתה? כדי לבחון זאת, כדאי לבדוק מיהם חבריו ומהן דעותיו.
מדינת חסות של ארץ הבחירה האמיתית
חבריו של אובמה נחלקים לשתי קבוצות: חברים אידיאולוגיים וחברים פיננסיים. החברים האידיאולוגיים הם הכומר ג’רמיה רייט (“אלוהים, קלל את אמריקה”), המשפטנית פרופ’ סמנתה פאוור שב-2002 קראה להתערבות בינלאומית להגנת הפלסטינים מפני “פשעי המלחמה” של ישראל, לואיס פרחאן – מנהיג המוסלמים השחורים האנטישמי, ראשיד חלידי – ערבי יליד ארה”ב המתהדר בנוצות של “פלשתיני”, שהיה דובר הפת”ח בביירות בשנות ה-80′, וכן אַיֶרס – מנהיג תא הטרור הרצחני “מחתרת מזג האוויר”, שפעל בארה”ב בשנות ה-60′ במחאה על המעורבות האמריקנית בווייטנם.
חבריו הפיננסיים של אובמה הם בעיקר אנשי הון מפוקפקים, שראש וראשון להם הוא טוני רזקו, ערבי סורי תושב ארה”ב שעשה את הונו בעסקי יזמוּת במשכנות העוני של שיקגו, תוך רמייה שיטתית של השלטונות, ובגיבויו של בנזמי אווצ’י מעיראק, אחד מאנשי המפתח בעסקת ה”נפט תמורת מזון”, שהחזיקה את סדאם חוסיין בשלטון. אובמה הרוויח את חווילתו מעסקה מפוקפקת עם רזקו.
לאלה מסתפחים כל אנשי הגוורדיה הוותיקה של ממשל קלינטון, ובמיוחד אלה מביניהם שהמיטו עלינו את האינתיפאדה השנייה, כמו דניס רוס, רם עמנואל, ועוד יהודים טובים, שמבחינתם ישראל היא מדינת חסות של ארץ הבחירה האמיתית – אמריקה, ועליה לשרת את האינטרסים של אמריקה גם על חשבון ביטחונה שלה.
באשר לדעותיו של הנשיא, ניתן לומר כי על התשתית שספג בצעירותו כתלמיד במדרסה איסלאמית אינדונזית (שהרי אביו הביולוגי היה מוסלמי מקניה ואביו המאמץ היה מוסלמי מאינדונזיה), נוסף חינוך שמאלני רדיקלי שספג בעת לימודיו האקדמיים. הוא שולל את המלחמה באיסלאם, למרות שהאיסלאם תקף את אמריקה פעמים רבות בשלושת העשורים האחרונים, ומכריז כי “ארה”ב לא הייתה במלחמה ולעולם לא תהיה במלחמה עם האיסלאם” (מעניין לדעת במי בדיוק הוא לוחם באפגניסטן, בעיראק, בסומליה ובסודן). הוא דורש מתן “כבוד” לאיסלאם, ומונה אותו כאחת הדתות המשפיעות על חיי האומה האמריקנית.
גם מבחינה כלכלית נראה כי אובמה הולך בדרכו של נשיא ונצואלה צ’אבס ומתכוון לפעול להלאמת התעשייה. לאחרונה הוא הביא לפיטוריו של נשיא ג’נרל מוטורס לאחר שחברה זו קיבלה סיוע ממשלתי.
כלומר – תמימות אין כאן, אלא יש כאן שיטה. השיטה אינה מבקשת את טובתה של ישראל – אלא את הכרעתה. אובמה מצפה למחוות מצד ישראל, אך לא מן החמאס. פעילותו הדיפלומטית כולה מכוונת לגמד את ישראל ולהכניסה לגטו. אל מול איראן ממשיך אובמה את משחקו של ד”ר מוחמד אל-בראדעי, שתמציתו היא משיכת זמן עד להשגת הנשק הגרעיני. את עיראק הוא מתכוון למסור לאיראן, באמצעות הממשלה השיעית, ובכך להעצים את האימפריה המוסלמית החדשה. חמאס יזכה אצלו ללגיטימציה תמורת מס שפתיים, ולמיליארדי דולרים לצורך רכישת נשק.
בראכ חוסיין אובמה, כפי שהוא מקפיד לקרוא לעצמו, אינו תמים – הוא מסוכן.
